זה בלתי אפשרי. האבל פשוט בלתי אפשרי. לא ניתן להכיל אותו או לסכם או לסגור אותו. לתאר את צער הפצע עוזב אם לא חווית זה לבוא אליו מעורפל וללא פוקוס. אבל אז יש מאיתנו שלצערנו רואים את האבל במיקוד חד ולא פוסק.
לפני כשנה ירדן פלדשטיין עבר בפתאומיות ובאופן בלתי צפוי. הוא היה אדם נדיב להפליא, אינטליגנטי, אוהב. הוא היה אבא מדהים, אהוב על הבנים שלו. הוא היה בן מסור מאוד. הוא היה מוח יצירתי מבריק. והוא היה אחי הגדול ביותר. הוא נתן לי כל כך הרבה דברים, כולל שמי. בשנה האחרונה למדתי כמות בלתי נתפסת על רוחב הפס של לבי. הכאב כל כך בלתי נסבל לפעמים, כל כך בלתי פוסק. עם זאת, בנוסף למבול התחושות שדלפו ממני כל הזמן, גיליתי תהליך האבל (כי זהו ותמיד יהיה תהליך, שלעולם לא נגמר, לא נגמר) להיות מהדהד במוחי כפי שהוא בלבי.
זה פתאום, זוג משקפיים היו מחוברות לפניי. ואני לא יכול להוריד אותם. אֵיִ פַּעַם. והמשקפיים האלה גורמים לי לראות את העולם אחרת מכפי שראיתי קודם. הצבעים מדממים יחד יותר. אבל הם איכשהו יותר ממה שהיו אי פעם. יותר קרביים. תוסס יותר. נוכח יותר. במקביל יותר יראת כבוד מעוררת השראה ויותר כואבת. לפעמים אני יכול לדחוף את המשקפיים עד לקצה האף שלי כדי שאוכל להציץ עליהם כדי לראות את העולם כפי שנהגתי לראות. אבל אני יכול לראות רק מעל או מסביב לנקודת המבט הישנה שלי. אני אף פעם לא יכול לראות את זה לגמרי כמו פעם.
זה ההיבט של האבל שלא היה לי מושג שיגיע. השינוי המונומנטלי הזה בפרספקטיבה. העולם לא רק שהעולם הופך להיות הרבה יותר עמוק וכואב, אלא לפעמים חי בצורה בלתי נתפסת משמחה ותודה. ושני המושגים שהיו מנוגדים בעבר מוזגים כעת, וכעת כמעט ואינם ניתנים להבחנה. יש רובד חדש לגמרי של האישיות שלי, אבל גם אנושיות מורחבת, שלא יכולתי לראות קודם. המשקפיים האלה שנכפו עלי נתנו לי בטירוף את היכולת לראות ולהעריך הבנה מורכבת יותר של העולם העצום הזה שאנו חיים בו.
קשורים: מה שאנשים אוכלים כשהם עצובים מכדי לבשל
וכאשר אתה מוצא אחרים שחוו את השינוי הזה, אחרים הלובשים את אותו מרשם, יש קשר מיידי. יש תחושה עמוקה של חיבור, לא רק בגלל ששניכם חוויתם את הכאב הזה, אלא כי אתם גם רואים את שאר החיים בצורה שונה מכולם. זוהי לא רק הכרה ברגש המשותף, אלא הכרה בפרספקטיבה המשותפת לחיים.
אוי מה הייתי נותן כדי שמעולם לא היה קורה שינוי כזה. מה הייתי נותן כדי להוריד את כוסות האבל של יקיריהם, עמיתים לעבודה, מכרים, זרים. אבל אני לא יכול. כל מה שאני יכול לעשות הוא לנסות להכיר בחיוב בהיבטים של משקפי האבל שמובילים לתחושת אהבה אמיתית, אושר והכרת תודה בהווה ובמלאות רבה יותר. החלק בשינוי הפרספקטיבה שמוביל אותך להיות אסיר תודה על מה שיש לך.
לפני שנה מצאתי את עצמי בחוסר רצון במועדון חדש. ובכן, חדש לי. מועדון שהתקיים לנצח נצחים. מועדון שהלוואי שלא היה קיים. מועדון שבכל פעם שאנשים שאינם נמצאים בו לא עוזרים לי להרגיש טוב יותר, אני מרגיש אסיר תודה שהעולם לא פגע בהם. זהו מועדון מלא סבל ושאלות, אך הוא גם קהילה של אנשים שיש להם נקודת מבט מורחבת באמת על החוויה האנושית. ואם אתה גם במועדון, אנא יודע שאתה לא לבד, כי אני גם חבר מתחנן. ובעוד הלוואי שיכולתי לקרוע את משקפי האבל מהפנים ולגרום לזה להיות חלום, אני מנסה לזהות מה המשקפיים נתנו לי: אותו תערובת ייחודית של אנושיות שהיא בו זמנית החושך והכהה ביותר בָּהִיר.
פלדשטיין מככב ב חכמת ספרים, בבתי הקולנוע 24 במאי. לעוד סיפורים כאלה, קח את הגיליון של מאי בסטייל, זמין בדוכני עיתונים, באמזון וב- הורדה דיגיטלית ב -19 באפריל.