אצל נטפליקס אל העצם, לילי קולינס משחקת את אלן, נערה אנורקסית כועסת בת 20, שלמרות תוכניות טיפול שונות, לא מצליחה להקדים את הפרעת האכילה שלה. משפחתה, שנואשת ממנה לשרוד, מוצאת בית קבוצתי בראשות רופא ייחודי המאפשר לאלן להתעמת איתה הפרעה בצורה לא מסורתית-כולל צרחות באוויר, שינוי שמה וגילוי תשוקות שפעם היא פעלה פעם אהוב. בסוף הסרט, אלי (לבית אלן) חוזרת הביתה, והצופים מובילים להאמין שהיא בדרך להחלמה.
זה דבר מוזר להודות שהתרגשתי מסרט הפרעות אכילה, אבל חיכיתי לו אל העצם לצאת חודשים.
לאחר שסיימתי את הטיפול שלי רק לפני כמה חודשים, סקרנותי כיצד הוליווד תתמודד עם דבר כה מורכב הייתה גבוהה. הסרטים היחידים שראיתי על הפרעות אכילה היו אלה שהוצגו בכיתות התיכון, אולי מקורי לכל החיים פה ושם. אבל אף אחד שבאמת הזדהיתי איתו, או שהרגשתי שהקיף את הסיפור שלי.
במשך כ -20 שבתות ישבתי עם קבוצה של שמונה בנות ודיברתי על רמזים לרעב/מלאות. דירגתי את חרדת האוכל שלי בסולם, 1-10, ואכלתי ארוחת בוקר, חטיף וארוחת צהריים. הבנות האלה הפכו למשפחה שלי. במשך כמעט 200 יום ניסינו כמיטב יכולתנו ללמוד מחדש כיצד לאכול ולא לשנוא את עצמנו על כך.
כמה דברים שקרו בתקופה זו:
בכיתי בזמן שאכלתי מאפה.
בכיתי כשאסור היה לי לראות כמה אני שוקל.
בכיתי כשלא יכולתי לפספס טיפול בגלל הבחירות.
הייתי צריך להפסיק להשתמש באפליקציה שנשבעתי על מנת לספור את הקלוריות שלי.
הייתי חייב להבטיח לעצמי להסיר קשקשים מהדירה שלי, ומכל חדרי המלון העתידיים.
הייתי צריך לשנות את חיי.
איך לכל הרוחות סרט נטפליקס יתמודד עם כל זה?
הבמאי/הסופר מרטי נוקסון (גם מפיק בכיר של לא אמיתי וכן, כן, באפי רוצח הערפדים) הגיע לפרויקט עם אג'נדה חזקה. הן היא והן לילי קולינס נאבקו בהפרעות אכילה, ונוקסון קיווה שהסרט יפתח שיחות על EDs, שעדיין נחשבות לשיחות טאבו עליהן.
"לאחר שנאבקתי באנורקסיה ובולמיה עד שנות העשרים לחיי, אני מכיר ממקור ראשון את המאבק, הבידוד, ובושה שאדם מרגיש כשהוא נתון בידיה של המחלה הזו ", אומרת נוקסון במנהלת שלה הַצהָרָה. "המטרה שלי עם הסרט הייתה לא להאדיר EDs, אלא לשמש כמתחיל בשיחה על סוגיה שמועמדת לעתים קרובות מדי בסודיות ותפיסות מוטעות. אני מקווה שבעזרת זריקת מעט אור לחושך המחלה הזו נוכל להשיג הבנה רבה יותר ולכוון אנשים לעזור אם הם זקוקים לה ".
צפיתי במסנן של אל העצם ומצאתי את עצמי מתייחס להיבטים שונים של כל דמות. זה נגע בחמישה מהדברים החשובים ביותר (ובעיני המתסכלים) בהתאוששות ED שלעיתים לא מקבלים זמן מסך. בטלפון דיברתי עליהם עם נוקסון.
הפרעות אכילה לא נראות כדבר אחד
קרדיט: ז'יל מינגסון/נטפליקס
אני זוכר כשקיבלתי את ההחלטה להיכנס לטיפול; אחד הפחדים הכי גדולים שלי היה שאני לא אראה אותו הדבר כמו שאר הבנות שם. היה לי מושג מאוד ברור איך נראית נערה אנורקסית ובמוחי לא נראה כמוני. למעשה, בשנות העשרה שלי, הייתי אצל רופא שרמז שאני לא נראה מספיק חולה כדי להיות בטיפול. אחד השיעורים הגדולים ביותר שלמדתי להיות בקבוצה הוא ש- EDs לא נראים כמו דבר אחד. היה מרענן לראות בסרט שבבית הקבוצה יש את הדגם המסורתי מסוג A של איך נראית אנורקסיה (אלן), מעורבב עם גבר, אישה בהריון, אפרו-אמריקאי ...
"זה היה לפני 30 שנה שעברתי את זה", אומר נוקסון, "אז ידעתי שהדברים השתנו ואני יודע שההגדרה מהי הפרעת אכילה הפכה רחבה ומקיפה יותר. כשעברתי על זה, סרט הטלוויזיה שנעשה באותה תקופה היה הילדה הקטנה והטובה בעולם וזה באמת נחשב למחלת ילדות מסוג מעמד ביניים, סוג A, "אומר נוקסון. "ואני ילדה לבנה ממעמד הביניים מסוג A, אז אני מתאימה בדיוק. היה מעניין לראות עכשיו שהוא חוצה את כל טווחי הגילאים, המינים, הגזעים... זה לא נראה רק בכיוון אחד. אחת הסיבות שהגדרתי את הסרט בבית קבוצתי הייתה כי רציתי סביבה שבה נוכל להראות אנשים מסוג זה.
הטיפול מוזר, נורא ולפעמים מהנה
ממש התחברתי ליחס של אלן כשהיא נכנסת לראשונה לבית הקבוצה. אתה מסתכל מסביבך ורואה את האנשים האלה, שחלקם מבוגרים לגמרי, עושים דברים לכאורה מגוחכים ואתה כאילו, "זֶה אמור לרפא אותי? " אני זוכר שבמקרה שלי אמרו לי "ללכת" כמו הפרעת האכילה שלי, שנאלצתי לשחק עם צעיפים ורודים לוהטים, לדבר עם כסאות ריקים... אבל באמצע הדרך, יש שינוי מוחי ואפילו הדברים הכי מוזרים מתחילים להיות הגיוניים, או לכל הפחות, אתה יוצר קשרים עם האנשים שאתה חווה את זה עם. ואתה מסתכל מסביב ואתה צוחק ביחד ומחייך. הייתי עובר מבכי היסטרי מול מאפה לצחוק היסטרי. אתה הופך למשפחה; אם כי משפחה דפוקה, אבל משפחה. הנשים האלה ידעו עלי יותר מכמה מחברותי בארון, וההתקשרות הזו אמיתית. כפי שהגדיר זאת ידידי הטוב בצורה כה מושלמת, היינו סירת צוות.
"אני אדם שנמצא בהחלמה מכמה איסמים שונים ותכונה אוניברסלית אחת שמצאתי לעבור אותה היא בדיחות אפלות וטיפשות", אומר נוקסון. "הרגשתי שדבר אחד שמפספס הרבה סרטים על מחלות הוא שאתה עדיין בן אדם. מי שהיית קודם עדיין קיים. רציתי לחלוק את המסלול הזה עם אלן; שיש בה אור שרוצה לשרוד ".
ההתאוששות אינה לינארית
קרדיט: ז'יל מינגסון/נטפליקס
ולמרות שהסרט מסתיים בכך שאלן הולכת הביתה ועוזבת את הטיפול בצורה בריאה לכאורה, לא נשארת לך התחושה שהיא הדוגמא המאושרת והנפלאה הזו. אני יכול רק לדמיין שזה היה סוף מכוון? להשאיר את הקהל מנחש אם היא תעמוד בתכנית שלה, כביכול?
"זה היה שיקוף של החוויה שלי. הייתה לי נקודת מפנה שבה קיבלתי שאני מבוקש להשתפר וכי אני מבוקש להילחם ", אומר נוקסון. אבל לא השתפרתי בין לילה וזה היה עליות וירידות במשך שנים וממש לא הייתי קורא לעצמי "התאושש" עד כחמש או שש שנים אחרי זה. אבל משהו מהותי השתנה, וזה לקבל שאני זקוק לעזרה ".
אין תיקון אחד לכולם
אחד הדברים המפתיעים ביותר ב- ED שגיליתי במסע שלי היה כמה קשה למצוא עזרה. ואז, ברגע שאתה עושה, מקבל את הסוג שמתאים לך. זה לא כמו מחלה שבה אתה יכול ללכת לכל מרכז טיפול, להישאר כמה שבועות, ואתה גמור. בשבילי, ראיתי שלושה אנשים שונים מאוד לפני שמצאתי את הקבוצה שלי. התהליך היה נורא.
"בשבילי זה היה שיא של הרבה דברים, ופגישה עם רופא שהיתה לו שיטה שחדרה", אומר נוקסון. "ואתה יודע, כמו אלן, אמא שלי באמת הייתה היפית ולקחה אותי לרופא שהמליץ על כל מיני דברים, כמו מאכלים חריפים ותזונה צמחונית, ואז היא בקבקה אותי. ניסינו הכל. לא רציתי שיהיה פתרון קסם המתאים לכולם בגלל מה שאמרת כרגע. זו הפרעה ממש מבלבלת ויש כל כך הרבה היבטים שנכנסים אליה. אתה לא רק באורח קסום, יום אחד, 'אההה! אני יותר טוב!'
זה היה קשה אז. לא היו אפילו מרכזי טיפול. אבל גם אם היה, אני לא יודע שזה היה עובד בשבילי. הייתה לי גרסה מרוצפת של סוגים שונים של טיפולים. הייתי קצת חסין עד שמישהו דיבר איתי בצורה ספציפית יותר על מחלת הנשמה והפחד שלי ".
הכל קשור לאוכל. אבל זה בכלל לא קשור לאוכל
קרדיט: ז'יל מינגסון/נטפליקס
יש כל כך הרבה סצנות בסרט שמראות עד כמה אוכל הוא חלק ממה שעוסקים במאכלים. זה כרוך בכל כך הרבה דברים אחרים, כמו שליטה, כעס... עבור כולם המרקחת שונה... אבל זה אף פעם לא רַק לגבי האוכל. מבחינתי, אחד החלקים הגדולים ביותר בהחלמה שלי היה סביב שבירת הרגלים אובססיביים: לא לשים מפית בצלחת כשאני חושב שסיימתי אוכלים, לא מתחילים לנקות את השולחן לפני שכולם מסיימים לאכול (עדיין עובדים על זה), לא מבקשים לבדוק בשנייה שארוחה היא על.
"אנשים מדברים איתך על דימוי גוף או שואלים אותך 'האם אתה חושב שזה נראה יפה?' ואתה מסתכל ואתם חושבים 'אני כל כך רחוק מזה.' היה לי מאוד חשוב להראות לאלן אומרת, 'יש לי זה. יש לי שליטה על זה, 'כי זה הדבר שהולך להרוג אותך עם כל מיני מחלות נפש שהורסות את עצמך', אומר נוקסון. "זה ממש מפחיד את האנשים סביבך שיכולים לראות בבירור שאתה לא 'הבנת'".
* * *
רודוניט הוא שם האבן שנתן לי מנהל התיק שלי ביום הטיפול האחרון. זה היה טקס הבדולח שלי. העיניים שלך מתגלגלות? אני מבין. אבל עד היום זה היה אולי הרגע הכי משמעותי בחיי.
נשים אלה, בכל הגילאים, מכל תחומי החיים השונים, הסתובבו בחדר ו"החדירו "את הגביש לאיכות.
"אני מחדיר את הגביש בחוסר פחד."
"אני מחדיר את הגביש באהבה עצמית."
רודוניט היא אבן המשמשת לעתים קרובות בריפוי קריסטל לטראומה - פיזית ורוחנית כאחד. זה אמור להביא איזון רגשי וביטחון ותחושת רוגע; משהו שבהחלט לא נכנסתי לטיפול בתחושה שהספיק לי.
הדרך שלי להחלמה הייתה שונה לגמרי משל אלן. הייתי מבוגר ממנה ב -10 שנים כשהחלטתי להיכנס לטיפול; תוכנית שלא הייתה למגורים; תוכנית שהייתה במובנים מסוימים פחות אינטנסיבית ובמובנים רבים יותר.
היו חלקים מהסרט שחשבתי לעצמי, שלעולם לא יכול לקרות במתקן טיפול! או, בשום אופן היא לא הייתה מוותרת על ההרגל הזה כל כך בקלות. אבל הדבר הגאוני אל העצם מוכיח כי אין סיפור אחד לספר על EDs. הדבר הטוב ביותר שאנו יכולים לעשות הוא לספר כמה סיפורים שונים, אולם מגויסים יחד ועוד מהם.
אם אתה מתמודד עם הפרעת אכילה וזקוק לתמיכה, התקשר לקו הסיוע הלאומי של איגוד הפרעות האכילה בטלפון 1-800-931-2237. לשורת משבר 24 שעות, שלח "NEDA" למספר 741741.