קריסטן סטיוארט בנושא ייצוג קוויר, שאנל ומסורת חג המולד שלה

גLEA DUVALL: אני מרגיש שאני רואה בן משפחה שלא ראיתי הרבה זמן. אני כאילו, "תסתכל על השיער שלך. אתה נראה כל כך בריא. "

CD: הייתי מגדיל אותך כל הזמן, אבל אני רק מניח שכולם שונאים את זום בשלב זה.

KS: אני אוהב את זה. זה מגניב כי הסיפור לא יהיה כמו, "הלכנו לבית קפה מקומי בשכונה שלה והזמנו משקה. יש מתח. היא רוצה להיות כאן? "[צוחק]

KS: התעוררתי באותו יום [9 באפריל] והייתי כאילו, "אתה צריך להכניס את התחת שלך להילוך". שתיתי יותר מדי בתחילת [המגיפה], אז הפסקתי לשתות ולעשן. אני נבוך כי זה נשמע ממש קלישאה, אבל מה שכן, זה נכון.

KS: כתבתי כרונולוגיה [עיבוד לספר הכרונולוגיה של המים, מאת לידיה יוקנביץ ', שגם סטיוארט מביים] במשך זמן רב. זה נעשה. ויש לי עוד שלושה פרויקטים שחשבתי עליהם זמן מה אבל אף פעם לא נגעתי בהם. בפעם הראשונה, כולם זינקו קדימה.

KS: אני מטייל עם הכלבים שלי ומטייל עם אנשים. אני מרגיש נורא לגבי מצב העולם, אז אני תורם כסף - אבל אני לא צועד ומרגיש מוזר בקשר לזה. אני אופטימי מתוסכל. אני תמיד חושב, "זה לא יכול להיות גרוע כמו זה."

CD: עשינו העונה הכי מאושרת לפני המגיפה. מרי [הולנד] ואני כתבנו את הסיפור הזה כי רציתי משהו שמייצג חוויה שלא ראיתי, שהיה משהו קרוב לשלי. [הסרט עוסק באישה בשם הארפר, בגילומה של מקנזי דייוויס, שטרם יצאה למשפחתה אך מביאה את חברתה, אבי, בגילומה של סטיוארט, הביתה לחג המולד.] מה חשבת כשקראת את תַסרִיט?

KS: הוא עוסק בדברים מאוד נוקבים שמבחינתי הם מאוד משפיעים ומעוררים - למרות שעכשיו המילה "טריגר" מעוררת בי יותר מכל דבר בעולם כולו. [צוחק] אבל הסרט כל כך מצחיק וחמוד, ואהבתי את הזוג. שניהם אנשים שממש הרגשתי מגנים עליהם בדרכים שונות, כי אני הייתי משני הצדדים של זה דינמי שבו מישהו מתקשה להכיר במי שהוא והאדם השני הוא יותר קבלה עצמית. נכנסתי [באופן אישי] להיבטים המורכבים יותר של עצמי קצת מאוחר יותר. מעולם לא הרגשתי בושה עצומה, אבל אני גם לא מרגיש רחוק מהסיפור הזה, אז אני חייב לקבל את זה במובן סמוי.

KS: אני לא רוצה להגדיל את הכאב שלי, כי אני יודע שהכאב של אחרים היה כה גדול. לחיות בעולם הזה, להיות אדם מוזר, יש דברים שכואבים כל הזמן. בכל מקרה, קראתי את התסריט, ולא האמנתי שאולפן עושה את זה.

KS: כן. בפעם הראשונה שיצאתי עם בחורה, מיד נשאלתי אם אני לסבית. וזה כמו, "אלוהים, אני בן 21". הרגשתי שאולי יש דברים שפגעו באנשים שהייתי איתם. לא כי התביישתי להיות הומו בגלוי אלא כי לא אהבתי להתמסר לציבור, במובן מסוים. זה הרגיש כמו גנבה כזו. זו הייתה תקופה שבה הייתי די מחורבן. אפילו במערכות היחסים הקודמות שלי, שהיו ישרות, עשינו כל שביכולתנו כדי לא להצטלם עושה דברים - דברים שיהפכו להיות לא שלנו. אז אני חושב שהלחץ הנוסף של ייצוג קבוצה של אנשים, של ייצוג אכזריות, לא היה משהו שהבנתי אז. רק עכשיו אני יכול לראות את זה. בדיעבד, אני יכול להגיד לך שיש לי ניסיון עם הסיפור הזה. אבל אז הייתי אומרת: "לא, אני בסדר. ההורים שלי בסדר עם זה. הכל בסדר. "זה שטויות. היה קשה. זה היה מוזר. זה ככה לכולם.

CD: וכבת 21, היו לך אנשים שכותבים עליך מאמרים, רודפים אחריך ומנסים לרדת לעומק מה שאתה כשעדיין לא הגעת לעומק. אני יכול לדמיין שזה יגרום לך להעמיד כל קיר שאתה יכול.

CD: האם משהו בולט כמשהו שמאוד נהנית בו ביצירת הסרט? חוץ מעבודה איתי, ברור. [צוחק]

KS: לא יכולתי להיות שותף טוב יותר מזה מאשר מקנזי. הזוג הזה צריך להיות שני אנשים שממש אהבתם ומצאתם שאפתניים. אז היינו צריכים לוודא זאת - למרות שזהו סרט על מישהו שמשלים עם היותו עצמו. הייתה לנו אחריות לא להיות מפוצצים. זה כמו, "לא, אנחנו יודעים מה אנחנו עושים, וזה בסדר. ועכשיו בבקשה, לכולם יהיה נוח עם זה. "

CD: להיות אדם מוזר, לשחק דמות הומו, האם אתה מרגיש שיש כמעט ציפייה ממך להיות דובר הקהילה?

KS: עשיתי יותר כשהייתי צעיר יותר, כשהסתכלו על סימון עצמי. לא הייתה לי שום התנצלות בהצגת מי שאני. הייתי יוצא כל יום בידיעה שאצטלם בזמן שאני מחבק עם חברה שלי, אבל לא רציתי לדבר על זה. אכן הרגשתי לחץ עצום, אך הקהילה [LGBTQ+] לא הטילה עלי. אנשים ראו את התמונות האלה וקראו את המאמרים האלה והלכו, "אה, טוב, צריך להראות לי". הייתי ילד והרגשתי פוגע אישי. עכשיו אני מתענג על זה. אני אוהב את הרעיון שכל מה שאני עושה בקלות משפשף מישהו שמתקשה. החרא הזה! כשאני רואה ילד קטן מרגיש את עצמו בבירור באופן שלא יהיה להם כשאני אגדל, זה גורם לי לדלג.

KS: אני קורא את החדשות כל יום, אבל אני לא מתקן את זה. יש לי כמה חברים שלא יפסיקו, ועל זה הם מדברים. אני לא אומר שאני לא רוצה להתעמת עם הדברים האלה. אבל מבחינת מידת מעורבותי, מעולם לא הייתי פניה לשום דבר. אין לי אפילו אינסטגרם ציבורי. אני באמת אוהב לתמוך באנשים שכבר עושים את זה וכבר שנים.

KS: זה פשוט לא טבעי בשבילי. זו מעולם לא הייתה שאלה. מעולם לא חשבתי: "האם עלי לעשות זאת?" פשוטו כמשמעו זה היה, "לא, אלוהים." [צוחק]

KS: כרגע אנו מנהלים שיחה ממש נחמדה, כי אני לא חושב על זה שאני מדבר עם מיליון אנשים. אבל כשהייתי צעיר יותר, פשוט לא יכולתי לברוח מזה כרעיון. פשוט הייתי כל כך שקוע מכל זה עד שלא יכולתי אפילו להציג גרסה כנה של עצמי. זה תסכל אותי כי המשכתי לבלבל בדרכי. עכשיו, כשאני מבוגר, אני לא כל כך מפחד להזדיין.

KS: הייתי ילד. בהחלט מעולם לא חשבתי לעצמי: "בסדר, יש לי את הזיכיון הזה על הגב". אם כבר, זו נקודת מבט של זר, וזו נקודה שאני יכול לשתף אתכם רק עכשיו. ואז, לא היה לי מושג.

KS: אני אמן וידוי למדי. אני בהחלט נהנה מהעבודה שלי להיות אישי עד כמה שאני יכול לעשות את זה. בפעמים הראשונות ששיחקתי דמויות קוויריות, עדיין לא הייתי [בגלוי]. אני נמשך מסיפורים ולאנשים מסיבה מסוימת, ואני חושב שכברירת מחדל אני מייצג את מה שאני מייצג. אני כן חושב שחשוב שנכנס לתפקידים שונים ולנעלי אנשים אחרים כדי לעשות זאת באמת להרחיב את עצמנו, אם כי לעולם לא תופסים מקום לאנשים שאמורים לספר לעצמם סיפורים.

KS: אנחנו לא מתחילים לצלם עד אמצע ינואר. המבטא מאיים כמו כל הגיהינום כי אנשים מכירים את הקול הזה, וזה כל כך, כל כך מובחן וספציפי. אני עובד על זה עכשיו וכבר יש לי את מאמן הדיאלקט שלי. מבחינת מחקר, עברתי שתיים וחצי ביוגרפיות, ואני מסיים את כל החומר לפני שאני באמת הולך לעשות את הסרט. זה אחד הסיפורים הכי עצובים שקיימים אי פעם, ואני לא רוצה לשחק רק את דיאנה - אני רוצה להכיר אותה במשתמע. אגב, לא התרגשתי כל כך לשחק חלק, אגב, כל כך הרבה זמן.

CD: אני הולך להסתובב קצת כי זה מאג אופנה, ואתה יודע שאני סוס בגדים. אתה מתגעגע להתחפש לעבודה ולעשות את הדבר השטיח האדום?

KS: היה ממש כיף לצלם את השער הזה, למעשה. כל כך הרבה זמן לא ראיתי את הצוות שלי, וזה היה צלם [אוליביה מאלון] שאני מאוד אוהב. זה כן הזכיר לי כמה אני אוהב את זה. אני חושב שקל לבלבל בין דברים מסוימים שיש לי סלידה מהם, וזה כמו, "הו, היא לא אוהבת לצלם אותה כל הזמן. "זה כמו," כן, לא כל הזמן. "אבל אני אוהב ליצור אמנות עם שלי חברים. זה בהחלט מזין אותי בצורה אחרת. זה כיף. אבל מבחינת ההתחפשות והיציאה, הלחץ של זה יכול להיות מטומטם. אני מתעצבנת לפני שאני יוצאת החוצה, לא כי אני מפחדת אלא כי זה בדיוק כמו: "אוי אלוהים, מה עוד יכול להיות דבר?"

KS: בדרך כלל, אני אדם ממש אחיד. במשך שבועות מסוימים התלבשתי כל בוקר כאילו יש לי לאן ללכת. זה גרם לי להרגיש טוב יותר. הייתה תקופה שבה רציתי רק ללבוש חרא תואם. יש לי דבר חליפה בהדפס נמר שממש כיף ללבוש אותו בבית. אז לבשנו חליפות וסטים. ואז הדברים המשיייים, החלוקים האלה. אבא שלי היה לובש חלוק מסביב לבית, וזה היה מאוד מופרך. אני קטן, אז אם אני לובש חלוק נפוח, זה פשוט נראה צולע. הסיבה שלא אהבתי גלימות היא שהרגשתי טיפשי וחושני, ואני לא אוהב להרגיש מטופש וחושני.

KS: בעיקרון, יצאתי מללבוש ג'ינס וחולצות טריקו. בתוך תחומי הבית שלי, כמובן.

KS: אני כן. יש לי את כל החרא של שאנל ביחד. לפעמים אני פשוט עובר לידו. הז'קט השחור הקטן שלי יושב שם. יש לי כמה תיקים שהם ממש קלאסיים. אבל אז יש לי כל כך הרבה דברים שאדם נועז וקריר יותר ילבש. אולי אם יהיו לי ילדים, הם יהיו כמו, "למה אתה לא לובש את הדבר המדהים הזה?" אולי מישהו יכנס וינצל את ארון הבגדים שלי.

CD: אז, הכנו סרט חג מולד, כידוע לך. יש לך מושג מה אתה עושה לחגים השנה?

KS: בדרך כלל אני חוזר הביתה ומסתובב עם המשפחה שלי. בבוקר חג המולד אני הולך לאכול אוכל תאילנדי כי אני גר ממש ליד העיירה התאילנדית, וזה המקום היחיד שפתוח וזה מדהים. אוכל תאילנדי מוקדם בבוקר הוא ממש כיף לפני שהכל יסתיים. אתה כאילו, "היום הולך להיות מופע חרא. זה יהיה ממש מעצבן. "אני אוהב את המשפחה שלי, ואני אוהב את חג המולד, אבל ברור שזה הרבה. אז יצרתי לעצמי את המסורת הקטנה הזו. השנה אני לא חושב שאני באמת אוכל להיות בבית. אני הולך להיות באירופה מתכונן ספנסר.

תצלומים של אוליביה מאלון. סטיילינג מאת רבקה רמזי. שיער מאת אדיר אברג'ל לסוכנות A-Frame. איפור מאת ג'יליאן דמפסי לניהול וולטר שופר. מניקור מאת אשלי ג'ונסון לקבוצת הוול. עיצוב תפאורה של מקסים יזק לניהול וולטר שופר. הפקה של קלסי סטיבנס הפקות.

לעוד סיפורים כאלה, קח את גיליון ספטמבר של בסטייל, זמין בדוכני עיתונים, באמזון וב- הורדה דיגיטלית אוקטובר 23.