מי יכול להגדיר גדולות?
זו השאלה שתוקנתי לאחר החלטתה של סימון ביילס לסגת מתחרות הגמר של נבחרת ההתעמלות באולימפיאדת טוקיו. מאז היא נסוגה גם מהתחרות האינדיבידואלית.
עתידה בספורט אינו ברור. ביילס עצמה אמרה שהיא כן כבר נחשב לפנסיה, אך בסופו של דבר החליטה לחזור ולתמוך בחבריה הצעירים בצוות ארה"ב. בתור הניצול היחיד של שערוריית התעללות מינית של לארי נסאר שעדיין מתחרה במקצועיות, גילתה ביילס כי חשה חובה להגן ולהילחם למען חבריה לקבוצה.
"הייתי חייבת לחזור לספורט כדי להיות קול, כדי שיקרה שינוי", אמרה הודה קוטב בראיון באפריל. "כי אני מרגיש שאם לא היה נשאר שורד בספורט, הם פשוט היו מצחצים אותו בצד. אבל מכיוון שאני עדיין כאן, ויש לי די נוכחות ופלטפורמה ברשתות החברתיות, הם חייבים לעשות משהו. אז מתחשק לי לחזור - התעמלות פשוט לא הייתה המטרה היחידה שהייתי אמור לעשות ".
קרדיט: דין מוהטרופולוס/גטי אימג'ס
קשורים: סימון ביילס פורשת מנבחרת האולימפיאדה ומתחרויות פרטניות מסביב
יש לא מעט לארוז רק בהצהרה הזו. העובדה שביילס בת ה -24 נכנסה לתפקיד הסנגורית מכיוון שחששה שהיעדרותה תעזוב חברי הקבוצה שלה הרבה יותר פגיעים אומרים הרבה על התעמלות ארה"ב וחסרונותיה כרגולציה סוֹכְנוּת. כולנו יודעים שכישלון הפעולה של ארצות הברית בהתעמלות מותר
ההתעללות שביצע נסאר להמשיך במשך עשרות שנים, אבל זה לא אמור להיות תפקידו של ביילס לשמור על הארגון תחת שליטה.ובכל זאת, אין ספק שהיא נטלה אחריות זו מסיבה. האם התעמלות ארה"ב עשתה מספיק כדי לכפר על הטעויות שלה, יתר על כן, כדי להבטיח שהדורות הבאים של ספורטאים ייחסכו מהטראומה של קודמיהם? נראה כי ביילס - שבוודאי ידע טוב יותר מכולם מחוץ לספורט - לא חושב כך.
חוסר האנוכיות והבשלות שלה מעוררות יראה כמו ההופעות שלה על המזרן. אך לעתים קרובות מדי, אנו ממעיטים בערכם של האגרואיזם שיכול לגבות. לשים הכל וכולם בראש ובראשונה פירושו שמשהו חייב לתת. וזה בדרך כלל בסופו של דבר אתה עצמך ורווחתך שלך.
הנסיגה של בילס הניבה, כצפוי, את מבקריה - שלמרבה הפרוטוקול מעולם לא ראו מדליה אולימפית מקרוב, שלא לדבר על מוּכשָׁר מספיק כדי להרוויח שישה מהם, כפי שעשה ביילס. כמה היה לי את החוצפה להציע כי הופעת הכספת הידועה לשמצה של קרי סטרוג עם שבר בקרסול באולימפיאדת 1996 באטלנטה דוגמה זוהרת ושואפת למה שצריך לצפות מספורטאי במתח רב מַצָב. לא משנה את זה נבחרת ארה"ב עדיין הייתה יכולה לזכות בזהב ללא ניסיון הכספת האחרון של סטרוג או שהיא נמסרה מיד לנסאר לאחר מכן, באופן ניכר בכאבים סוערים. מה בדיוק נקודת ההצלחה אם זה בא על חשבון הבריאות שלך?
קשורים: סימון ביילס מוכנה ל"התחלה חדשה "בעקבות הסיבובים המקדימים
"אני באמת מרגישה שיש לי את משקל העולם על הכתפיים לפעמים", כתבה ביילס באינסטגרם יום אחד לפני שהודיעה על החלטתה לסגת. "אני יודע שאני מנקה את זה וגורם לכך שהלחץ לא משפיע עלי אבל לעזאזל זה קשה".
מעטים האנשים שיבינו אי פעם איך זה שהכותרת הגדולה ביותר בכל הזמנים תוטל עליהם. ביילס הוא בכיתה נדירה של אנשים המתמודדים עם בדיקה עזה של זרים גמורים. מוקדם יותר השנה, כאשר כוכב הטניס נעמי אוסקה השתחררה מהאליפות צרפת הפתוחה כדי להתמקד בבריאותה הנפשית, גם היא פתחה את ההשפעות השליליות של להיות באור הזרקורים ולנסות לבצע כאשר אתה נושא בנטל הציפיות של כל האחרים.
קרדיט: ג'יימי סקווייר/Getty Images
"האמת היא שסבלתי מהתקפי דיכאון ארוכים מאז הפתיחה האמריקאית הפתוחה בשנת 2018 והיה לי ממש קשה להתמודד עם זה". אוסקה כתב בהודעה המשותפת בפלטפורמות המדיה החברתית שלה. "כל מי שמכיר אותי יודע שאני מופנם, וכל מי שראה אותי בטורנירים יבחין שלרוב אני חובש אוזניות מכיוון שזה עוזר להקהות את החרדה החברתית שלי".
על ידי סירוב פשוט לעשות את מה שמצופה מהם ללא קשר למה שנדרש - או עולה - גם ביילס וגם אוסקה מגדירים מחדש את המשמעות של להיות נהדר. גדולות לא תמיד נראית כמו מדליית זהב וצילום מול מהפודיום. זה נכון במיוחד בהתחשב בכל מה שקרה ב -16 החודשים האחרונים.
מהמגיפה ועד להפגנות הצדק הגזעני ועד משבר האקלים המתמשך, לא חסרים גורמי לחץ חיצוניים ששורפים את כולם - לא רק ספורטאי עילית. לא ביילס, אוסקה, ואף אחד לצורך העניין לא חייבים לאף אחד אחר את כאבם וסבלם כדי לזכות במראית עין של תהילה חולפת.
למען האמת, כולנו יכולים להשתמש באיפוס מנטלי. וכולנו יכולים להרוויח מהערכה מחודשת של הדרכים שבהן אנו משלבים את הפרודוקטיביות בגדולה. אולי להיות גדול לא קשור לאיסוף שבחים והתפעלות. אולי המפתח לגדולה אמיתית הוא להכיר מתי העבודה שלך כאן נעשית ושהגיע הזמן להמשיך הלאה.