כשגיליתי לפני ארבע שנים שאני נושא את מוטציית הגן BRCA1, לא הופתעתי. ידעתי שהסיכויים גבוהים כי גם לאמא שלי ולרבים מבני משפחתה יש את זה. ולמרות שיש לי סיכוי גבוה יותר לחלות בסרטן השד בין 55 ל -65 אחוזים מאשר למי שאין לו את הגן BRCA1 [על פי המכון הלאומי לסרטן], זה לֹא גזר דין מוות.
בשבילי, בדיקה חיובית בגיל 24 רק הפכה את הרצון שלי להביא ילדים לדחוף יותר. מכיוון ש- BRCA1 גם גורם לי לסרטן השחלות (יותר מהמוטציה האחרת, BRCA2), החלטתי לעבור IVF ולהקפיא את הביציות שלי. כך, אם אכן אני חולה בסרטן השחלות ונאלץ להסיר את כל השבלול (השחלות והחצוצרות שלי), לפחות יהיה לי כבר את העוברים הקפואים האלה אם אצטרך אותם.
כשעברתי IVF, 12 מתוך 17 הביציות שהופרו נשאו BRCA1. אז הסיכויים גבוהים שאם הייתי נכנס להריון באופן טבעי העובר היה נושא את המוטציה. על סמך זה, כמה אנשים שאלו אם להפסיק הריון טבעי. והתשובה היא, ממש לא.
למען האמת, אם אמא שלי הייתה חושבת ככה, לא הייתי קיימת. היא חיכתה עד שילדה את ילדה הרביעי, אחי הצעיר, להסיר את השחלות כאמצעי זהירות. החלטתי לא להסיר את שלי.
קשורים: סילביה ארל, קרלה היידן ועוד חושבים על מסעותיהם להפוך ל"ראשונים "
בעל הגן לא גורם לי להרגיש כמו פצצת זמן מתקתקת. זה ממש מתסכל כשאנשים מניחים את ההנחה הזו. הדבר הטוב ביותר שהגינקולוג שלי אי פעם עשה היה להסתכל לי ממש בעיניים ולומר, "אם תשחק לפי החוקים, לא תמות מסרטן השד."
מה החוקים? להגיע להקרנות ארבע פעמים בשנה ולתת לעצמך בדיקות קבועות.
אז כן, אני יכול להיות סופרדרמטי כל שלושה חודשים כשאני עושה בדיקת סאונד או בדיקת חזה כי אני "מתעמתת עם התמותה שלי". אבל אני בוחר לא לחיות את חיי כך. אם אני עצבני, אני מנסה להפוך את ביקורי הרופאים לטקסים מרגשים יותר על ידי פגישה עם אמי לארוחת בוקר לפני כן או אחר הצהריים.
הידיעה שאני נושאת BRCA1 נתנה לי ביטחון שאם אי פעם אקבל סרטן השד, אני אתפוס אותו ממש מוקדם. לעתים קרובות אנו מרגישים שאנו נתונות לחסדי הרופאים שלנו מכיוון שהם מבינים הרבה יותר על הבריאות שלנו מאשר עלינו. אבל על ידי בדיקת סרטן בתדירות גבוהה יותר, אני מרגיש שאני מחזיר לעצמי את השליטה על הגוף שלי.
- כפי שנאמר לשליין פוליה
לעוד סיפורים כאלה, קח את הגיליון של אוקטובר בסטייל, זמין בדוכני עיתונים, ב אֲמָזוֹנָה, ועבור הורדה דיגיטלית ספטמבר 15.