בגיל 26 למדתי הרבה מקריסטי, קלאודיה, סטייסי, מרי אן ושחר.
24 ביולי 2020 @ 9:06
כשראיתי לראשונה את הטריילר לעיבוד של נטפליקס ל- מועדון בייבי-סיטרס, חשבתי (בקול) "למה שיהיה אכפת לי מבני 11?" אני נרתע מסרטי PG-13 (רק תגיד זִיוּן! תגיד את זה!), כך שהסיכוי לשקוע חמש שעות ב- TV-G הרגיש כמו יותר מטלה מאשר בריחה. אבל אחרי הקריאה משוב חיובי (ממבוגרים), העברתי את השלט לאנשי חטיבת הביניים הפנימית שלי, עטייה בג'ל, העוסקת בסרט עט. היא שמחה - וכך גם אני.
בזמן שהתעסקתי בסדרת הספרים כשהתבגרתי, Sweet Valley High תמיד הייתה סדרת המועדפים שלי בכריכה רכה בכריכה רכה; אז גורם הנוסטלגיה שמשך הרבה מהקהל מעל גיל 14 של האתחול לא ממש היה שם בשבילי. אבל BSC הצליח לעשות משהו שהרבה פרויקטים אינם - במיוחד אלה שמטרתם למשוך קהל שהזדקן בבירור מההדגמה. הדמויות הצעירות של ההצגה אינן כתובות בנימה של התנשאות. ילדים אלה, למרות שאינם יכולים להצביע או להישאר בחוץ אחרי השעה 22:00, הם בוגרים ומתחשבים יותר מאשר רוב המבוגרים החוקיים שאני מכיר. הם עומדים מול השוליים, הם מדברים דרך קונפליקטים אישיים, הם מתארגנים ומתקציבים (!). אתה מזדהה עם המאבקים שלהם וכל מה שזה אומר להיות ילד בעולם של היום, אבל צופה בכריסטי תומאס (סופי גרייס) מתנגדת לתת לאמא שלה החבר (אלישיה סילברסטון ומארק פוירשטיין, בהתאמה) לחייה הוא חוויה אחרת מאשר לראות את קיילה דיי (אלסי פישר) מעדת דרך גיל ההתבגרות ב
מעולם לא עבדתי בטלוויזיה או בסרטים, אבל אני מתאר לעצמי שממש קשה לייצר כמעט כל דבר בימינו (מגפה עולמית בצד). האחריות לארח אנשים היא גדולה, אך גם האחריות לחלוק מסר עם הפלטפורמה של האדם. זה כבר לא מספיק לתייג משהו "אסקפיזם" ולהתעלם מהמהומה מסביבנו. ולמען האמת, BSC איזנה את שתי ההנחיות האלה טוב יותר מרוב הפרויקטים שראיתי בשנה האחרונה. המופע נותן לנו הון "D" דְרָמָה - היכרויות הורים, בייביסיטר מתחרים, כדורי תחפושות - אבל היא גם דנה בעדינות וברגישות בנושאים אמיתיים שמשפיעים והם המונצחים על ידי צעירים ומבוגרים כאחד, כולל חרדה, סקסיזם, הסטיגמה סביב מחלות, אפליה של הטרנסג'נדרים קהילה, אפליה של מהגרים, אי שוויון כלכלי... אם הילדים האלה הם העתיד, אולי אפסיק לתכנן את המהלך שלי לקנדה.