תחושה חזקה שהסוף כמעט ניגש במופע שאנל ביום שלישי בבוקר. כלומר, סיומה של מה שמרגיש כמו עונה ארוכה במיוחד, כזה שנותר מעט מקום לעורכים לחשב אוסף נוסף. למרבה המזל, קרל לגרפלד היה עלינו, כי הוא סיפק אוסף פשוט שניתן לעיכול בכמה בתים.
אורחים שנכנסו לפאזה הגדולה של פריז זכו לחוויה של להיכנס למגרש ענק בכדורגל חדר שרת מחשבים, עם שורות על גבי שורות חומרה, אורות מהבהבים וחוטים צבעוניים המחברים את הכל יַחַד. זה היה מרכז הנתונים של שאנל, הודיעו שני שלטים, אבל לא הייתי מופתע לראות את הלוגו מר רובוט להופיע בכל רגע.
במקום זאת, לגרפלד פתח את ההופעה עם רמיקס מורחב של "I Feel Love" מאת דונה סאמר ומה שבא אחריו היה במידה רבה אוסף של טווידים והדפסים סופר -פופיים באותו ניאון או צבעים בהירים של הסט תִיוּל. שני דגמים במסכות רובוט הובילו את התהלוכה, שכללה גם מספר כובעי כדור שחוקים הצידה שסימנו זאת הייתה קולקציית שאנל רגועה יותר, עם פחות אפשרויות הלבשה אולי, אבל הרבה מראה חתימה של המתלהבים מעריצים. מעניין במיוחד יהיה הדפס קולאז 'ניאון מטושטש שנראה על זוג שמלות מנקרות עיניים.
אשראי: Getty (3)
קשורים: ג'יבנשי, סטלה מקרטני ועוד מונעים התמוטטות עם אופנה מהנה
אם היה כאן פרשנות גדולה יותר על החברה, יתכן שזה היה על הטבילה המוחלטת של התרבות שלנו בטכנולוגיה, שבה כל מותג גדול, כולל שאנל, עוקב אחר העדפות לקוחותיה, הרגלי קניות, מצב משפחתי, וכנראה גם מספרי הביטוח הלאומי שלנו, שכן אנו מוותרים ברצון רב על המידע הזה לקמעונאים הגדולים. זְמַן. אבל זה כנראה פיסת דמיון מכיוון שאפשר לאחסן את כל הנתונים האלה כיום באגודל בגודל כפתור שאנל, שלא לדבר על ענן.
אשראי: ויקטור בויקו/גטי