אני רוצה להתייחס לסיפורים שסיפרו להם הניו יורק טיימס על ידי חמש נשים בשם אבי, רבקה, דנה, ג'וליה שהרגישו מסוגלות לקרוא לעצמן ואחת שלא.
הסיפורים האלה נכונים. בזמנו אמרתי לעצמי שמה שעשיתי זה בסדר כי אף פעם לא הראיתי לאישה את הזין שלי בלי לשאול קודם, וזה גם נכון. אבל מה שלמדתי מאוחר יותר בחיים, מאוחר מדי, הוא שכאשר יש לך כוח כלפי אדם אחר, לבקש ממנו להסתכל על הזין שלך זו לא שאלה. זה מצוקה מבחינתם. הכוח שהיה לי על הנשים האלה הוא שהעריצו אותי. והחזקתי את הכוח הזה ללא אחריות. הצטערתי על מעשי. וניסיתי ללמוד מהם. וברח מהם. עכשיו אני מודע למידת ההשפעה של המעשים שלי. למדתי אתמול עד כמה עזבתי את הנשים שהעריצו אותי כשהן מרגישות לא טוב עם עצמן וזהירות כלפי גברים אחרים שלעולם לא היו מעמידים אותן בתפקיד זה.
ניצלתי גם את העובדה שזכיתי להערצה רבה בקהילה שלי ובקהילה שלהם, מה שהשבית אותם שיתפו את הסיפור שלהם והביאו להם קשיים כשניסו כי אנשים שמסתכלים עליי לא רצו לשמוע את זה. לא חשבתי שאני עושה את זה כי העמדה שלי אפשרה לי לא לחשוב על זה.
הלוואי שהייתי מגיב להערצתם ממני בכך שהייתי דוגמא טובה להם כגבר ונתתי להם הדרכה כלשהי כקומיקאי, כולל כי הערצתי את עבודתם.
החרטה הקשה ביותר לחיות איתה היא מה שעשית כדי לפגוע במישהו אחר. ואני בקושי יכול לעטוף את ראשי סביב היקף הפגיעה שהבאתי עליהם. אני אבטל לא לכלול את הפגיעה שגרמתי לאנשים שאני עובד איתם ועבדו איתם מקצועיים וחיים אישיים הושפעו מכל זה, כולל פרויקטים המופקים כיום: צוות השחקנים והצוות של דברים טובים יותר, סלים, השוטרים, מיסיסיפי אחת, ו אני אוהב אותך, אַבָּא. אני מצטער מאוד שזה הביא לתשומת לב שלילית למנהל שלי דייב בקי שניסה רק לתווך מצב שגרמתי. הבאתי ייסורים וקשיים לאנשים ב- FX שנתנו לי כל כך הרבה; הפרדס שלקח סיכון על הסרט שלי, וכל ישות אחרת שהימרה עלי לאורך השנים. הבאתי כאב למשפחתי, לחברים, לילדים שלי ולאמא שלהם.