הרגע: בין צלמי האופנה שהתפרסמו בעידן מדהים של יצירת תדמית של שנות ה-70 שהתאפיין במציצנות חריפה נושא אלים לפעמים מזעזע, כריס פון וואנגנהיים, שמת בתאונת דרכים ב-1981 בגיל 39, בוודאי נשאר הכי פחות טוב ידוע. גיא בורדין היה הנושא של א תערוכה פופולרית בתחילת השנה בבית סומרסט בלונדון, והלמוט ניוטון (שבשבילו עבד פון וואנגנהיים פעם כעוזר) נושא של ספרים רבים.
אבל ספר חדש שמכסה את הקריירה הקצרה של פון וונגנהיים, קרא בָּרָק, מאת רוג'ר ומאוריסיו פדילה (85 דולר; rizzoliusa.com), מחייה את העניין ביצירתו, אשר, במילים של המחברים, "שיקפו את העולם התחתון האופנתי שממשיך לרתק אותנו היום".
ולזעזע גם אותנו.
חלק מהתמונות, עם ההצעה שלהן לשעבוד או אלימות מינית, עוררו ביקורת על שנאת נשים גם בימיהם, כמו זְמַן מגזין ציין במאמר משנת 1977 שכותרתו "ממש מושך את זה לנשים." בכתבה ההיא הגיב הצלם באומרו, "האלימות היא בתרבות, אז למה שזה לא יהיה בתמונות שלנו?"
קשורים: למה ויט סטילמן עִירוֹנִי הפך לאבן בוחן עבור מעצבי אופנה
למה זה וואו: שנוי במחלוקת ומאתגר, התמונות עדיין מהדהדות עם מעצבים וצלמים פרובוקטיביים כמו טום פורד וסטיבן קליין, שעבודתם עבור קמפיינים פרסומיים של אלכסנדר וואנג מקושרת לעתים קרובות לפון וונגנהיים. מארק ג'ייקובס, מעריץ נוסף, הוא
אך לאיזו מטרה מצדיקה את אמצעיו?
"כריס הגיב לסביבה סביבו", אומר רוג'ר פדילה. "יש הרבה סוגיות חברתיות משנות ה-70 שנמצאות בצילום, בין אם זה אלימות בניו יורק, תנועת ליבת נשים, או ביטול הסטיגמטיזציה של פורנוגרפיה עם שחרור של גרון עמוק. זו קפסולת זמן של מה שהתרבות חשבה בשנות ה-70".
קשורים: מתכוננים ל-#NYFW ולגל חדש של אוספי סלבריטאים
קרדיט: באדיבות
בהתחשב בהתמקדות התקשורתית העדכנית יותר בתיאורים שנויים במחלוקת של נשים בצילום אופנה עכשווי (כמו גם האשמות בהתנהגות מפחידה נגד הצלם טרי ריצ'רדסון), הוא מציג פרדוקס אופנתי טיפוסי לפיו יוזמי תנועה שזכתה לכינוי "פורנו שיק" יזכו שוב לרגע.
זו שאלה שגם האחים פדיליה שקלו, תוך שהם מצטטים את המהומה הנוכחית בעיר ניו יורק desnudas, הנשים צבועות הגוף שמצועדות ברחבי טיימס סקוור מחפש טיפים, כמו גם את תופעת השיימינג באינטרנט בעידן המדיה החברתית.
קשורים: סגנון על פני חומר: סקירת אופנה של הדיון הראשון של הרפובליקה הדמוקרטית
"יש כל כך הרבה שיטור בחברה, בין אם ברחובות ניו יורק, ובין אם בפרסומים", אומר פדילה. "אם אתה אומר משהו שנוי במחלוקת באינסטגרם, אתה צריך להתנצל על זה. במבט לאחור, כשצלמים עשו מה שהם רצו, כשמגזינים פרסמו את התמונות האלה ועמדו מאחורי האמנים שלהם בלי להתנצל, זה מרענן. אנחנו אמורים להתקדם, אבל התמונות האלה בנות 40 שנה. אם הם היו מתפרסמים היום בפעם הראשונה, האם אתה יכול לדמיין את כמות הדואר והציוצים שמדברים על אישה שנגרמה על ידי כלב? זה יהיה מטורף".
לדוגמה, תמונה שפרסמו ברשת השבוע של כריסטי ברינקלי עם רגלה באחיזה של שיניים של דוברמן (בתמונה, למטה) גרר תלונות. "מישהו הגיב, 'נשך אותי כלב וזה לא מצחיק או זוהר'", אומר רוג'ר פדילה. "יש משהו בתקופה ההיא בעיני שהוא רומנטי כי אנשים היו מסוגלים לעשות הרבה דברים בצורה אמנותית, בלי לחשוש שיצנזרו או יתביישו".
הם לא שמעו על דונלד טראמפ?
קרדיט: באדיבות
למד עוד: אם יש לך סובלנות גבוהה לפרובוקציה ועירום קיצוני בשם חופש הביטוי, תוכל למצוא עוד מעבודותיו של פון וואנגנהיים ב- בָּרָק אתר ספרים.
קשורים: ג'ורג'יו ארמני: "עודף, על השטיח האדום ומחוצה לו, הוא אף פעם לא אלגנטי"