לכולנו יש את חלקנו מהחפצים החיוניים שאנו אוגרים במגירות השולחן שלנו כדי לעבור את יום העבודה (שמפו יבש ודירות, מישהו?). אבל אם אתה ג'סיקה אלבה, מייסד של החברה הכנה ו יופי ישר, המוצרים המומלצים שלך צריכים לעבוד קשה בדיוק כמוך. אלבה נתנה לאחרונה Mode.com הצצה בלעדית אל השולחן שלה במטה סנטה מוניקה של חברת הושרה ושוחחה על החומרים האהובים עליה. צפו בסרטון למעלה כדי לגנוב את הטריקים שלה להתרעננות בין פגישות ולתת לשיערך הרמה לפני דייט לילה. לאחר מכן, קרא את הראיון שלנו למטה כדי לקבל את הטיפים שלה להרוג אותו בעסק.
מי המודל לחיקוי שלך להצלחה?
גדלתי עם שתי נשים, סבתי ואמי, שהיו בעלות תושייה להפליא. הם ניהלו את הבית, שניהם עבדו במספר עבודות כל אחד ופרנסו את המשפחה, כמו גם, אתם יודעים, בישלו את האוכל. ועדיין להיות נפלא ויפה, ושיקי וכל זה. המילה "לא" מעולם לא הייתה באמת אופציה. בכל פעם שפגשתי התנגדות כלשהי בהגשמת החלומות שלי, זה די נתן לי דלק להוכיח שהאדם הזה טועה.
קשורים: #Girlbosses ג'סיקה אלבה, צ'לסי הנדלר, ורייצ'ל זואי, לכולן יש את אותה עצה בשבילך
מהי העצה הטובה ביותר בקריירה שקיבלת?
שאתה באמת לא יכול להשיג שום דבר בחיים אלא אם כן אתה משקיע את העבודה.
מה העניק השראה לאסתטיקה של חלל המשרד שלך?
עבדתי עם אדריכלים ומעצבים כדי ליצור חלל שהוא מאוד שיתופי. רציתי תחושה נקייה ומודרנית, אבל אני גם אוהב את האקלקטיות של שילוב משהו ישן. צריך גם פונקציה. הפונקציה גדולה. אז זו הסיבה שלכולנו יש את המושבים הקטנים האלה, כדי שנוכל לקיים פגישות מאולתרות, אבל גם אחסון.
איך להיות אמא השפיעה על הקריירה שלך?
כשהפכתי לאמא לפני כמעט שמונה שנים, זה באמת היה רגע שבו, בפעם הראשונה, לא חשבתי רק על עצמי. וזו הייתה הפעם הראשונה שבאמת הרגשתי בן תמותה, והרגשתי שיש משהו גדול יותר בחוץ שאני עושה, או שהייתי חלק ממנו, ואלה היו החיים של התינוק הקטן שלי. וכשהסתכלתי מסביב על העולם ואיזה אפשרויות באמת יש למשפחות שם בחוץ, ממש לא הרגשתי שיש חברה ש יכול לתת להם, ולספק את ההבטחה, מרכיבים איכותיים במחיר סביר, במשלוח נוח עד לדלתך, ויפה לְעַצֵב. הדברים האלה חשובים לי, ולכן יצרתי את The Honest Company.
קשורים: קבלו את הפרטים על קו היופי של The Honest Company
יש לך מילות עידוד לבנות שעוברות תקופה קשה?
אני לא יודע אם הרבה אנשים יודעים את זה עליי, אבל הייתי מאוד חולה כשהייתי ילד, והסתובבתי הרבה. אבא שלי היה בצבא, והוא יצא כשהייתי בת תשע, אז גרתי בבסיסים שונים, ואז גרתי בבית של סבא וסבתא שלי במקום שנקרא לה ורן בקליפורניה. באתי ממקום שנקרא דל ריו, טקסס והיה לי מבטא דרומי עבה, וצחקו על שמאל וימין. הייתה לי לשון נוראית, הייתי עם אצבעות יונים, אחת מעיניי הצטלבה קצת. מביך היא באמת המילה לתאר אותי.
ואז בערך גדלתי, וכשהייתי בת 11, הבנתי שאני רוצה להיות שחקנית. אף פעם לא ממש השתלבתי עם הילדים, וכך חטפתי בריונות; עשו לי צחוק. הם היו קורעים לי את התרמיל כשהלכתי והכל היה נופל, או שהם היו רוצים לבעוט לי לכלוך ארוחת צהריים, וסתם דברים גסים כאלה, אז הלכתי למספר חטיבות ביניים ובתי ספר יסודיים כדי להימנע אוֹתָם. אבל הדבר היחיד שאני יכול לומר לכל מי שעובר את הדברים האלה, הוא שהוא לא יהיה בסביבה כשאתה מבוגר. כל הדרמה הזו מרגישה שהיא כל כך חשובה, אבל ממש ביום שתגיע לגיל 18, לעולם לא תצטרך לראות אותם שוב. ואתה רק צריך לדעת שהזמן מרפא.