אני זוכר את הפעם הראשונה שאמא שלי לקחה אותי לחנות בגדים במידות גדולות. התנגדתי לסף הזה במשך שנים, למרות שברור שהגדלתי מחוץ לחנויות ה"רגילות", כי קניות במחלקת הגברת השמנה, כפי שקראתי לזה, הרגיש כמו להודות בתבוסה. משמעות הדבר הייתה להכיר בכך שאני שמנה, ושמנה היא הדבר הגרוע ביותר שנערה מתבגרת יכולה להיות. אף אחד מהחברים שלי לא היה צריך לקנות במחלקת הגברת השמנה. הייתי מסמן את עצמי לא רק כבלתי רצוי וגרוטסקי אלא גם שונה, מה שהיה איכשהו אפילו יותר גרוע. כל אינסטינקט אמר לי שלא תהיה דרך חזרה. זו לא הייתה רק פרקטיות סרטוריאלית; זו הייתה זהות חדשה.
אנשים שמנים לא אמורים לחשוב על עצמם כשמנים. אנחנו אמורים לחשוב על עצמנו כאנשים רזים בתהליך, כחפירות ארכיאולוגיות, כאסירים על בשרנו, ככישלונות זמניים שיום אחד ירדפו אחרי הגוף ה"אמיתי" שלנו. אם הייתי מתחיל לקנות בגדים שמתאימים לגוף השמן שלי, הייתי צריך להשלים עם העובדה שזה אמיתי. המחשבה הייתה בלתי נסבלת.
הסתדרתי בעיקר עם קורדרוי בחנויות יד שניה וחולצות טריקו לקידום מכירות של מיקרוסופט שאבא שלי הביא הביתה מהעבודה, אבל מדי פעם אמא שלי ואני היינו הולכים לקניון. היא תמיד רצתה שאהיה קצת פחות עלובה, קצת יותר יפה. הטיולים האלה תמיד התנהלו באותה דרך: לאחר מבט ספקני או שניים של המוכרת, הייתי לכוד את עצמי ללא תקנה בתוך בובה קטנה מדי להתלבש, מזיע ובוכה מהקלסטרופוביה והבושה של זה, ואמא שלי תצטרך להיכנס ולשחרר אותי בזמן שהתפרים חורצים את התפרים שלהם אִי שְׂבִיעוּת רָצוֹן. בדרכנו החוצה מהדלת אמא שלי הייתה מתחננת אלי, "אפשר בבקשה
לְנַסוֹת מחלקת הנשים?" "אני לא יכול," הייתי חושב. "אני לא יכול, אני לא יכול, אני לא יכול. מה אם מישהו יראה אותי?"לבסוף, אחרי פרק אחד עלוב במיוחד בגאפ, התרצה.
קָשׁוּר: אנשים קשיםג'ולי קלאוזנר של ג'ולי קלאוזנר לא מרוצה - וזה בסדר עם זה: "אל תבייש את עצמך במצב רוח"
המקומי שלנו מייסי'ס שמר את הבגדים הגדולים שלו במרתף, ליד הרהיטים. באמצע שנות ה-90 לא היה מדור ג'וניור פלוס, לא שיתופי פעולה של מעצבים עם סלבריטאים מגניבים שמנים, לא טוריד אפילו - רק מתלה אחר מתלה של מכנסיים מתנפחים, חולצות איכרים מאובקות של ורדים, מכנסי ג'ינס בגזרת מגפיים מסונוורים ופופלין כפתורים למטה. שנאתי כל פריט לבוש במקום. והייתי בגן עדן.
יכולתי לנסות כל מה שרציתי, ולא התחשק לי ארבעה כדורי באולינג ממולאים בקונדום. לא הייתה הזעה, לא הייתה בכי; לא שמעתי תפרים נאנקים. הפכתי להיות מיומן בלפתות את קומץ החלקים בכל עונה שאפשר ללבוש נער - ופעם בכמה זמן, מצאתי משהו שאפילו עבר לביטוי עצמי. והכי טוב, יצא לי לעשות קניות בחברת אנשים שמנים אחרים. המוכרות היו שמנות. אפילו הבובות היו שמנות. ידעתי שאנחנו מקבלים יחס גרוע - הצגת פנטומימה עצובה של טיול של אישה "רגילה" לקניון - אבל זה היה יותר טוב מכלום, וזה מה שהיה לי קודם.
קרדיט: FilmMagic
לדברי בן צימר ב הוול סטריט ג'ורנל, המונח "גודל פלוס" הומצא על ידי קמעונאי ליין בראיינט בשנת 1922. במאה שחלפה שוק הפלוס סייז גדל הן בהיקפו והן בהיקפו, אך עדיין מתפקד בנפרד מהשוק במידות ישרות - זה כאילו יש בגדים אמיתיים, ואז יש הָהֵן בגדים של אנשים. בגדים במידות גדולות עולים יותר, לעתים רחוקות הם אופנתיים (שלא לדבר על אופנתיות), וקשה יותר למצוא אותם. אפילו חברות שמייצרות מידות גדולות לרוב אינן מחזיקות אותן בחנויות הלבנים שלהן. הקמעונאים הנדירים שאכן מוכרים בגדים צעירים ואופנתיים לאנשים שמנים שומרים את העיצובים הטובים ביותר שלהם (והמבחר הרבה יותר רחב) לקולקציות במידות ישרות שלהם. סלבריטאים שמנים נאבקים למצוא פריטי השקעה ושמלות עם שטיח אדום, המסר מהמעצבים משדר בקול רם וברור: הגוף שלך כל כך לא רצוי שאנחנו לא רוצים את הכסף שלך. אפילו קפיטליזם לא יכול להתגבר על פטפוביה.
אז זה לא מפתיע שהפער השרירותי והמלאכותי הזה בין מידות פלוס למידות ישרות נתקל בשנים האחרונות בתגובת נגד. האם לא עדיף, יש שואלים, אם כולנו היינו רק אנשים? ובכן, כן ולא.
אשלי גרהם היא הדוגמנית החדשה ביותר בעלת פרופיל גבוה שהכריזה שהיא סיימה עם המונח "פלוס סייז".
סרטון: מותג בגדי הים במידות גדולות של אשלי גרהם
"אני פשוט חושב שזה מפלג", אמר גרהם ל-Associated Press. "אני חושב שתווית ושם לנשים בקטגוריות מסוימות בגלל מספר בתוך המכנסיים שלהן לא ממש מביאה אותנו רחוק יותר בחיים".
אני מסכים עם גרהם: המונח מחלק. "פלוס סייז" מעולם לא היה ייעוד שהתחברתי אליו רגשית או פוליטית, אבל הוא משרת מטרה שלא תסולא בפז ברמה המעשית: הוא אומר לי היכן אני יכול לקנות ואיפה לא. זה נותן לי לדעת אם אני נכנס למרחב שבו אני ארגיש כמו בן אדם או כפרה גולשת.
ביטול המונח אינו משיג דבר אלא אם כן אנו מנרמלים גופים שמנים ומרחיבים באופן משמעותי את הגישה של אנשים שמנים לבגדים (ובהמשך, חיים ציבוריים מלאים ותוססים). ירידת ה"פלוס סייז" רק תקשה על אנשים שמנים למצוא את המקומות המעטים הפתוחים בפנינו בנוף דליל ומדכא ממילא.
כן, בעולם מושלם, כל חנות בגדים הייתה נושאת כל בגד במידות מדורגות ממאוד מאוד קטן ועד מאוד מאוד גדול. בעולם מושלם, אישה שלובשת מידה 32 תוכל לשוטט בכל חנות בקניון ולמצוא משהו שמרגש אותה ומבטא בדיוק את מי שהיא לראיון העבודה שלה מחר. אבל אנחנו לא חיים כרגע בעולם הזה; אנחנו חיים באחד הזה. אני אפסיק לקרוא לעצמי אישה בגודל גדול כשהעולם יפסיק להתייחס אלי כאל אחת. עד אז, אהיה עם הנשים השמנות במרתף המייסי.
ספר הזיכרונות של ווסט, צַרחָנִי, יצא עכשיו בכריכה רכה.
לסיפורים נוספים כמו זה, הרם את גיליון ספטמבר של בסטייל, זמין בדוכני עיתונים ועבור הורדה דיגיטלית אוגוסט 11.