הייתי בשנה השלישית שלי בקולג' כשהבנתי שאני בעצם לא צריך ללבוש מכנסיים אם אני לא רוצה. זה היה בערך באותו זמן כשגיליתי שככל שאאכל פחות, בסופו של דבר אשקול פחות. אני לא מתכוון לטעון את הטענה שהשניים היו קשורים איכשהו.
אולי תמיד הייתי שווא באופן טבעי, אבל מאז שאני זוכר את עצמי תמיד היה חשוב לי להיות יפה. וכמו רוב הבנות שחיות בתרבות מערבית, למדתי מהר מאוד שאם אני רוצה להיות יפה, אני צריך להיות רזה. רזה היה יפה, רזה היה אידיאלי, ורזה זה בדיוק מה שרציתי להיות. לרוע המזל, לגוף שלי היו תוכניות אחרות.
עוד מגיל הגן אני זוכר שהייתי גדול מדי. בראש שלם גבוה מכל אחד מבני גילי, בנות חשבו שאני מכוערת בעוד בנים חשבו שאני סתם בדיחה. למרבה האירוניה, רק הבריון של הכיתה יתיידד איתי, כנראה בגלל שהייתי היחיד הנואש מדי לחברות מכדי שאכפת לו מההערות המזלזלות הקבועות שלו על המראה שלי. בית הספר לכיתה היה טוב במינימום. שום דבר לא ממש נדבק בזיכרון שלך כמו לרצות לשחות בבריכה של חברה שלך ולשמוע אותה מתנשפת כי אתה גדול מכדי להכנס לבגדים שלה (בסופו של דבר לבשתי את אחת החולצות של אמא שלה במקום זאת).
בחטיבת הביניים הייתי פתאום נמוך, משהו שמעולם לא ממש חוויתי קודם. לא שזה משנה במשך זמן רב, כי ההתבגרות היכה בי די טוב, והמראה של בריטני והמחבק המותן של בריטני התחיל ממש לצעוד. מהר מאוד למדתי שעדיף להלביש את עצמי בכל דבר שחור (גותי מלאכותי היה תמיד אופציה בטוחה לאנשים שמנים כמוני, שנועצים בהם מבטים לא משנה מה לובשים) ושחור היה כמובן הרזיה. היה קל יותר להשתמש בברירת מחדל לצבע בודד במקום לנסות לחקות את הפסטלים הפלרטטניים והתלבושות הסקסיות שהחברים הדקים והיפים שלי יכולים לעשות. תמיד אהבתי שחור. עכשיו לבשתי את זה כמו מדים.
קשורים: אני אישה פרסמה תמונה של עצמה בחיתול וזה מנפץ מיתוסים על אמהות
כשסיימתי לבסוף את הלימודים, פחדתי מהקולג'. לא בגלל שהייתי מתרחק מההורים שלי, לא בגלל השיעורים שהייתי לוקח, ולא בגלל שלא חשבתי שאני יכול להתמודד עם להיות בוגר. פחדתי להשמין.
שמעתי הכל.
אתה לא עושה שום ספורט? אתה הולך להשמין.
אתה לוקח חבורה של שיעורים מקוונים? אתה הולך להשמין.
אתה תעשה את כל הקניות שלך במכולת? אתה הולך להשמין.
שוב, הייתי מתה מפחד. ההבטחה של פרשמן חמש עשרה המבשרת עין נישאה עליי כקללה. נשבעתי שאצפה באוכל שלי כמו נץ, ולמרות שמעולם לא הייתי אתלטי לפני כן, אני הולך להכריח את עצמי להתחיל לצאת לריצות יומיומיות.
כמובן שהריצות לא נמשכו זמן רב, אבל כן הצלחתי להשיל כ-20 קילו די מהר. זה יוחס בעיקר לעובדה שלא היה לי רכב אז והלכתי לכל מקום שהייתי צריך ללכת אליו, כולל 45 דקות לשיעור פעמיים בשבוע. אבל עדיין הרגשתי בלתי נראה, זר בעיירה קטנה. העבודה שלי במשרה חלקית בעבודה בחנות לחומרי בניין גירשה אותי כמעט לחלוטין לתחום הג'ינס והחולצות.
לקחתי הפסקה קטנה בין שנה ב' לשנה הראשונה שלי בקולג', ובמהלך התקופה הזו התלהבתי לחלוטין מאופנה נישה שגיליתי באינטרנט. הסגנון הזה חשק לחלוטין את כל הדברים הנשיים בדרך כלל: חצאיות מלאות, תחרה, שיער חתוך בצורה מושלמת וציפורניים מטופחות. הייתי מאוהב לחלוטין. הייתי אובססיבי לגבי זה. שנים שלא לבשתי שמלה, ופתאום זה כל מה שיכולתי לחשוב עליו.
לחג המולד באותה שנה דודתי רכשה לי את ה"תלבושת" הראשונה שלי. ברגע שהחלקתי אותו, הרגשתי שעבר שינוי. הסתכלתי במראה, ולמרות שעדיין הייתי רק אני... שיער מקורזל ופנים עירומות, גם אני הייתי מישהו אחר. הייתי נשית ומעודנת. אני יכול אולי, אולי, להיות יפה.
החזרה לבית הספר הייתה אחרת. הייתה לי עבודה חדשה בחנות בגדים ופתאום יכולתי ללבוש חצאיות כל יום אם הייתי רוצה (וכך עשיתי). הסתכלתי על מגזינים מקוונים, למדתי את הדוגמניות דמויות הפיות והשתוקקתי יותר מתמיד להיות כמוהן. הם אפילו לא נראו אנושיים, עטופים בשכבות של שיפון ורוד וגבישי סברובסקי.
קשורים: לעזור לאנשים לרדת במשקל זה חלק מהעבודה שלי ואני נאבק בזה כל יום
אני לא באמת יכול לומר אם הייתה אי פעם באמת נקודת מפנה שהציתה לפתע את הפרעת האכילה שלי, אבל האובססיה החדשה שלי לבגדים הייתה בשיא של כל הזמנים. אי אפשר היה למצוא את השמלות והחצאיות המורכבות והעדינות האלה בשום מקום מלבד באינטרנט, אז הלכתי לאתרי איביי ואתרי בגדים יד שנייה. ומכיוון שמקורה של האופנה הזו ביפן, לרוב השמלות שהכי חשקתי בהן לא יתאימו לאף אחד גדול ממידה שתיים.
החלטתי לתת לעצמי מטרה. ל-5'4", כיוונתי ל-109 פאונד, רק 0.2 יותר מתת משקל כפי שרשום בסולם ה-BMI. שקלתי בסביבות 113 קילו כשהמחזור שלי הפסיק, אבל עדיין לא הצלחתי להידחק למשהו קטן ממידה ארבע. ג'ינס ומכנסיים הפכו לאויב האולטימטיבי והאובססיה שלי לכל החיים עם הבטן והירכיים שלי נסק לגבהים חדשים.
סירבתי ללבוש כל דבר שיראה את הצורה האמיתית שלי. מטרים של בד הסתירו את המסגרת שלי ועזרו לי לשכוח את הבטן הלא מגוונת והירכיים הנעות. ניסיון על מכנסיים יביא בהכרח להתמוטטות מוחלטת של תסכול ותיעוב עצמי. לא משנה כמה ירדתי במשקל, או כמה זוגות מכנסיים ניסיתי, תמיד הרגשתי כמו נקניק ממולא, שלי ירכיים ושוקיים לכודים בבד נוקשה ובלתי נסלח והבטן הבצקית שלי התגלתה מעל חגורת המותניים בכל פעם שישבתי מטה. כשהגעתי למשקל של 91 קילו, נכנסתי לטיפול חוץ.
כל זה היה לפני פחות מארבע שנים.
הרבה אנשים חושבים שאם מישהו שהיה פעם חולה לא חוזר להתנהגויות מהעבר, אז הם בסדר. או אם מישהו נראה בריא מבחוץ ולמד איך לחייך שוב, הוא נרפא. למרבה הצער, בדיוק כפי שרבים יודעים זה לא נכון.
אמנם אני כבר לא מגביל קלוריות ועשיתי צורה בריאה של פעילות גופנית שאני ממש נהנה ממנה, אבל יש חלקים מההפרעה שלי שמעולם לא ויתרתי עליהם לגמרי. התנועה החיובית לגוף עזרה לי להבין שאנשים בכל הגדלים מסוגלים להיות יפים, אז אפילו כשהקילוגרמים נערמו בחזרה, החזקתי בתקווה שאולי גם אני אוכל להיות אחד מהם.
בשנתיים האחרונות התמזל מזלי לעבוד בסביבה רגועה מאוד לגבי מה שאני לובש. שמלות וחצאיות נשארו המרכיב העיקרי שלי, וגם כשהיה לי יום חופש לפחות לא הייתי צריך לדאוג שחגורת המותניים שלי תיעזר אותי על ארוחה שניה של עוגה. אני מחזיק בדיוק זוג ג'ינס אחד, שנרכש רק בגלל שרציתי מאוד לצאת לרכיבה על סוסים, אבל לא אחרי שחוויתי מסע קניות מפרך ומעורר התמוטטות עם החבר שלי דאז.
ג'ינס ומכנסיים הם מרכיב עיקרי כל כך במלתחות של אנשים רבים, שנראה שהם לא ממש מבינים כשאני מנסה להסביר למה אני כל כך מתעבת אותם. עם הטרנד של מכנסי יוגה וחותלות בעלייה, קראו לי לנסות אותם כאלטרנטיבה נוחה יותר, ממש כמו פיג'מה.
הם לא כמו פיג'מות.
לצערי, הגעתי לנקודה בקריירה שלי שבה רגליים חשופות כבר לא אופציה, וכאן נתקעתי. בגדים יפים, רדודים ככל שיהיו, היו מרכיב עצום בהתמודדות עם הגוף שלי לאחר 91 קילו. אמנם אני אולי לא מרגישה יפה, אבל אני יכולה להתנחם בידיעה שהבגדים שלי כן.
קשורים: למה אני לא קורא לנשים בוגרות "בנות" יותר
אני מבינה שעבור נשים רבות, חצאיות ושמלות הן האויב ומכנסיים הם אופציה משווה. ולמען האמת, זה כל כך נפוץ בחברה המערבית שכנראה בגלל זה הבעיה שלי עם מכנסיים נתפסת כבדיחה כזו. אבל איפה שאנשים אחרים מוצאים סמכות בג'ינס, אני מרגיש לכוד. במקום זאת, מכנסיים גורמים לי להרגיש מכוער. מכנסיים גורמים לי לאי נוחות פיזית. מכנסיים גורמים לי להרגיש חסר אונים.
אבל אני לא יכול להסתתר לנצח. בשביל יותר מסתם לשמור על העבודה שלי, אני מבינה שבאופן מציאותי אני לא יכולה להמשיך ללבוש שמלות לנצח. אולי זה רק עוד פן של הפרעת האכילה שלי, או אולי זה נושא לגמרי לא קשור.
כך או כך, זה מכשול שאני צריך להתגבר עליו, ואולי זה יעזור לי בדרך ליום אחד להרגיש מספיק, לא משנה מה אני לובש.