ביום פברואר חם בצורה לא עונתית במילאנו, אליזבת דביקי יושבת מול צלם. היא שותלת את רגליה בתנוחה בלטית פתוחה לרווחה שמזכירה את הכשרתה המוקדמת כרקדנית. יושבת מול עיתונאי למחרת, היא משלבת את רגליה הארוכות בפיתול כפול סגור שמרמז על כך שאולי גם הייתה פעם מעוותת.
"אם הייתי פסיכואנליטיקאי, הייתי יכול להגיד שאני מגן על עצמי", אומר דביקי. "אני ארוך מאוד. אני מניחה שתמיד הייתי מאוד עצבנית", היא אומרת בצחוק.
עד כמה שהשחקנית בת ה-28 נודעה כמי שמעריכה את פרטיותה (היא נמנעת ממדיה חברתית בסך הכל), דביצקי מוכרת גם בזכות הפגנת נזילות פיזית יוצאת דופן בשורה של בולטות הופעות. זה כמעט בלתי אפשרי להסיר ממנה את העיניים כשהיא מחליקה על המסך ומציגה את הפטאלים הבטוחים אך המסוכסכים האיש מ-U.N.C.L.E. ו מנהל משמרת הלילה או אליס הפושעת הזוהרת האנדרדוג המדוכאת אצל סטיב מקווין אלמנות. באופן אישי זה אותו דבר. היא יושבת לאורך ראיונות כשראשה מוטה מעט כלפי מטה, מסמנת תשומת לב או, אולי, זהירות. עם זאת, זה מרשים שלמרות הגובה שלה (דביקי בערך 6' 3"), נראה שהיא תמיד מסתכלת למעלה.
"אני לא חושבת שזה תמיד מודע", היא אומרת. "אבל הגוף הוא כלי מדהים. כשאתה צופה בשחקנים על הבמה נותנים הופעה מדהימה, אתה לא בהכרח מודע לכך שהגוף שלהם אכול לחלוטין ממה שהם מדברים".
קרדיט: Giampaolo Sgura/Chris Boals Artists
המיומנות המנייסטית המיוחדת שלה השתכללה בזמן שגדלה באוסטרליה, שם בילתה שנים באימונים בבלט קלאסי, ולאחר מכן גיחה למחול עכשווי בסביבות גיל 13 ולאחר מכן בית ספר לדרמה ב- 16. שני הוריה היו רקדני בלט, "אז אני חושבת שאני כנראה מהונדס גנטית", היא מתגרה. "כילד זרקו אותי על כדור בלט, למרות שאמא שלי תגיד שאף אחד לא הכריח אותי. זו הייתה צורת ביטוי בריאה כי יש לי דמיון די פרוע".
כהוקרה על הפריצה הדינמית שלה, דביקי תקבל את פרס הנשים בקולנוע מקס מארה פנים העתיד בגאלה השנתית של נשים בקולנוע לשנת 2019 בלוס אנג'לס החודש. היא הנמענת ה-14, מצטרפת לרשימה הכוללת רוז בירן, קייטי הולמס, קייט מארה, ו זואי סלדנה, כל אחד זכה לכבוד על השילוב שלו בין כישרון וחן בנקודת מפנה בקריירה שלו. "אליזבת מקיפה את כל זה ועוד הרבה יותר", אומרת מריה ג'וליה מרמוטי, סגנית נשיא הקמעונאות בארה"ב של מקס מארה, שהיא גם נכדה של מייסד החברה אכיל מרמוטי. "היא רהוטה, אינטליגנטית ואדם יפהפה."
קרדיט: Giampaolo Sgura/Chris Boals Artists
פעם קשה היה לדביקי לקבל את המחמאה הזו, אבל כעת היא מכירה בערכה הסמלי בתקופה קריטית זו עבור נשים בהוליווד. דרך עבודתה שלה עם הארגון ההומניטרי Women for Women International, המספק תמיכה מקצועית לנשים במדינות שסועות מלחמה, היא ראתה את ההשפעה של העצמת נשים על חברות. דביקי גם מציין שלעתים קרובות שחקנים נעלמים כל כך עמוק בתפקיד שחשוב לעצור לפעמים ולזהות את הייחודיות של הקולות האישיים שלהם. "אני מניחה שזה קשור לסמוך על כך שאתה שווה משהו בדיוק כמו שאתה", היא אומרת.
"אני חושב שהפרס הזה הוא אחריות", ממשיך דביקי. "אני מרגיש מאוד מאושר ונתמך על ידי זה ונראה, ואני לוקח את זה ומתקדם ושואל, 'מה אני צריך לעשות עכשיו כדי להיות אמיץ ונועז כדי לעשות את סוג העבודה שאני רוצה?'".
כל הדיבורים האלה על איך שהיא מציגה את עצמה לעולם מזכירים לדביצקי הבנה מוקדמת נוספת על עצמה שהגיעה מהמחול: היא תמיד הייתה פמיניסטית.
קרדיט: Jacopo Raule/Getty Images
"עשיתי הרבה נקודות בחיים שלי", היא אומרת. "אני זוכר ששאלתי, אפילו כשהייתי בן 12 או 13, למה? זה כל כך מנוגד לאינטואיציה להיות כל כך שביר וליצור אשליה של להיות באוויר. למה הבנים לא צריכים לסבול ככה?"
לסיפורים נוספים כמו זה, הרם את גיליון יוני של בסטייל, זמין בדוכני עיתונים, באמזון ועבור הורדה דיגיטלית 17 במאי.