עברו חמש שנים מאז הירי בסנדי הוק. אני לא אוהב לדבר על היום הזה. סיפרתי את הסיפור כל כך הרבה פעמים ואני לא יכול להמשיך לעשות טראומה מחדש של עצמי. זה לא בריא. אבל מניסיוני האישי של אובדן בני דילן לירי המוני, אני מכיר את ההלם והכעס וההכחשה שעוברים ההורים בפארקלנד. כל העולם שלהם נתלש מתחת לרגליהם. הם מתמודדים עם הצער האדיר של הידיעה שהם לעולם לא יראו את הילד שלהם, שהם כל כך אוהבים, לעולם. אף הורה לא רוצה לחשוב על ניסיון לתכנן את הלוויה של ילדו. זה יכול להיות מאוד משתק, אשר עבור אנשים מסוימים, אומר כיבוי מוחלט. אנשים אחרים רוצים לדבר מוקדם מאוד וברור מאוד. הייתי הורה שרצה לדבר.
שבוע לאחר הירי בסנדי הוק, בהלוויה של בני בן ה-6 דילן, התחלתי לדבר על השינוי שהיה צריך לקרות. לא ידעתי כלום על אלימות בנשק אז, אבל רציתי להבטיח שאף אחד לא יצטרך לעבור את זה שוב. זה מה שהוביל אותי לקבוצה הקהילתית סנדי הוק הבטחה. עזרתי להשיק את הארגון חודש לאחר הירי, ומאז אני בנתיב הזה של ניסיון לקחת טרגדיה ולהפוך אותה למשהו טרנספורמטיבי כדי לעזור לאחרים.
המשימה שלנו היא די פשוטה: להפסיק את אלימות הנשק לפני שהיא מתחילה. אנו יודעים שאלימות אקדח - בין אם זו התאבדות, אלימות במשפחה, אלימות כנופיות או ירי המוני - היא ניתן למנוע כי כמעט בכל נסיבות, כבר יש סימנים וסימנים [של צרות] מִרֹאשׁ. אנחנו מלמדים אנשים איך לזהות את הסימנים האלה ואיך להתערב כדי שמצב לא יסלים לאלימות. Sandy Hook Promise נמצאת כבר בהרבה בתי ספר בפלורידה, ודיברנו עם Broward County [המחוז של פרקלנד] די הרבה זמן על הבאת התוכניות שלנו לשם. זה מה שאנחנו עושים. אבל לא בגלל זה ירדתי לפארקלנד יום אחרי הירי בתיכון מרג'ורי סטונמן דאגלס. הלכתי לפארקלנד רק רציתי לשרת כאדם וכהורה שחווה משהו דומה.
קרדיט: באדיבות ניקול הוקלי
קשורים: שרדתי את הירי בפארקלנד. הנה למה אני מוכן לחזור לבית הספר
נפגשתי עם פקידים בעיר וסיפקתי קשרים לפקידים במחוז בית הספר בניוטאון [מחוז בית הספר היסודי סנדי הוק] שעברו את זה בעבר. קיוויתי שיוכלו לספק הדרכה, כי אין ספר משחק על איך להתמודד עם ירי המוני. אתה צריך לחשוב על דברים במהירות כמו, 'איך אנחנו הולכים לתקשר? איך נתמוך במשפחות של קורבנות? איך נעזור לתלמידים לחזור לבית הספר? איך נתמודד עם זרם התמיכה והטיפול ואנשים שרוצים לכתוב מכתבים ולשלוח תנחומים מתנות וכל ההסברה הכללית? "יש כל כך הרבה רצון טוב שזורם לקהילה אחרי משהו כזה קורה. אבל זה יכול להיות הרבה לניהול. רציתי עזרה.
נפגשתי גם עם כמה ניצולים. זה היה חזק. אני חייב להודות, כשהבקשה הראשונה שאשתתף בו ראיון ל-CBS עם השורדים קמרון [קאסקי] וסופי [וויטני], אמרתי בהתחלה לא. הייתי מאוד עצבני לעשות ראיון ושזה ייראה כמשהו מבוים. אני אף פעם לא רוצה לנצל אף אחד - אני זוכר איך זה מרגיש. אני לא רוצה שאנשים יזחלו על כל הילדים האלה או ניצולים אחרים. אתה צריך להציע את עזרתך בתנאים שלהם ולפגוש אותם היכן שהם נמצאים. וזו הסיבה שכאשר קיבלתי שיחה נוספת שאמרה שקמרון במיוחד רוצה להיפגש איתי, הסכמתי לבסוף.
מצד אחד, היה לי קשה לפגוש אותם כי אני יודע מה הם חוו, יש לי תחושה של הדרך לפניהם, ואני מבין כמה קשה להתמודד עם הטראומה לבד - לא משנה גם להרים את הקול שלך שינוי. זה הוציא את האמא בתוכי. אלה ילדים בני 17, ואני לא משתמש במילה "ילד" בקלות ראש. רק רציתי להחזיק אותם ולחבק אותם ולהגן עליהם מכל מה שעובר על הקו. מצד שני, זה היה נפלא לפגוש אותם כי הם מביאים את הקול הייחודי הזה לנושא. יש להם כל כך הרבה אנרגיה, דחף ומחויבות. והאופן שבו הם מתארגנים במדיה החברתית הוא פנומנלי. כמות הילדים שהם זכו לעמוד ולומר, "היי, אתם המבוגרים לא הצלחתם להבין את זה כמו שצריך. אז עכשיו אנחנו אומרים לכם שאנחנו צריכים שתעשו משהו כדי להציל את חיינו," אני מתכוון, זה דברים חזקים. זה הרבה יותר חזק מהורה שדוגל בילד שהם איבדו כי לילד שדוגל עבורו יש אנרגיה ותחושת דחיפות אחרת.
קרדיט: באדיבות ניקול הוקלי
קשורים: מלניה טראמפ שיבחה את בני הנוער בפארקלנד שצועדים נגד מדיניות בקרת הנשק של בעלה
היו רעש ונפח מתמשכים יותר מהאנשים שמאחורי [תנועת הבטיחות בנשק] במהלך השנים האחרונות, שגדל עם כל ירי. זה דבר נורא להגיד, אבל אני חושב שאם סנדי הוק לא היה קורה, אולי לא היינו רואים את אותה רמת תגובה לפארקלנד שאנחנו רואים עכשיו. הנה אנחנו שוב, חמש שנים מאוחר יותר. לא התקדמנו מספיק. אנחנו לא עושים את הדברים הנכונים כדי להגן על הילדים שלנו. זה כל הילדים האלה, שהיו בבית ספר יסודי כשסנדי הוק קרה, חוו את כל חייהם - יריות בבית הספר ותרגילי יריות פעילים. זה מרגיש כאילו אנחנו בונים לקראת נקודת המפנה הזו. אני שונא שמתים 17 אנשים שלא היו צריכים למות אם היינו מסתדרים מהר יותר כמדינה. אבל אני חושב שאנחנו סוף סוף כאן ובאמת ערוכים לשינוי - זה פשוט לא יגיע מהר כמו שהיינו רוצים.
סרטון: סנדי הוק אמא, ניקול הוקלי, נכנסת לרשימת 25 הנשים שמשנות את העולם של אנשים
הדופק של האומה צריך להשתנות תחילה לפני שהמדיניות תוכל לפעול. כי בעצם כל מה שמדיניות עושה זה לחזק התנהגות שכבר יצרת. מניעת אלימות בנשק נבנתה ברמה עממית כדי להיות מוכנה למדיניות ולפוליטיקה שיפעלו עליהן. זה מה שאנחנו הולכים לראות לקראת בחירות אמצע הקדנציה ובחירות 2020. תחשוב על זה, ילדי פארקלנד והדורות שהם מביאים לסוגיית בטיחות הנשק עומדים להגיע לגיל ההצבעה, אם הם לא כבר. אני חושב שבקרוב תהיה התקדמות חקיקה יותר ממה שהייתה בשנים האחרונות, וזה טוב. אבל עלינו לזכור שאלו עדיין צעדים קטנים יחסית לעבר מטרה גדולה יותר, שאינה שליטה בנשק - היא רק לשמור על בטיחות הילדים שלנו. תשכח מלקחת רובים. תשכחו לתת לאנשים עוד רובים. יש לנו הרבה רובים במדינה שלנו ויש לנו בעיית גישה. איך נוכל לתקן את זה? זה צריך להיות הפוקוס.
כרגע, אני מצפה בקוצר רוח ל"מצעד חיינו". הבן שלי [ג'ייק] ואמא שלי הולכים לבוא איתי לדי.סי. זה הולך להיות יום גדול. אני חושב שזו יכולה להיות הצעדה הגדולה ביותר שראתה ארצנו כבר הרבה מאוד זמן. מרגש מה שקורה בדי.סי ובכל שאר העיירות שבהן יהיו מצעדים. זה משמעותי. זה חייב להיות.
-כפי שנאמר לשליין פוליה