זו הייתה שבת אביבית יפה ואשתי ואני בילינו את זמננו בפנים בניקיון הדירה (שכן אנו נוטים להרוס אותה במהלך שבוע העבודה). זה עתה התקנתי את Spotify ב-PlayStation 4 שלנו בסלון והכנסתי לפלייליסט האביבי הייעודי שלי שאני מכין בכל עונה לאשתי (אני בעל די טוב). אחרי ששמעה את הפלייליסט פעמיים, אשתי, אמילי, העלתה את החדש אלבמה שייקס אַלבּוֹם, קול וצבע, ומשהו יצא מהרמקולים שגרם לגוף הלבן שלי להתחיל לזוז. הייתי מודע לחלוטין לכך שהגוף שלי זז נורא, אבל הייתי באזור.
התמכרתי ברגע שהתופים נכנסו והראש שלי זז, אבל כשהסולנית, בריטני הווארד, מתחילה את מה שאפשר לתאר רק כצרחה בסימן 36 השניות, קיבלתי צמרמורת. המוזיקה דועכת לשתיקה וזה רק הקול שלה שמתגבש. זה כמו לצפות באירוע ספורט חשוב והקהל משתתק כשלברון ג'יימס תופס את הכדור מהמסירה בכניסה ומצמיד שלשה כדי לנצח את המשחק. זה רעש מתוח שנגמר כשהמוזיקה חוזרת פנימה והשורות הראשונות של השיר, "חיי. החיים שלך. אל תחצה את הקווים".
בעצם, זה שיר על שני אנשים שממציאים ולא רוצים לריב יותר. זה אודה לקרב שכולנו חווינו. זה הרגע שבו אתה פשוט צריך להרים ידיים ולהסכים לא להסכים ולבחור להסתדר. הנושא לבדו נשמע כאילו השיר צריך להיות קודר ולדעת לוותר, אבל הוא כל כך פאנקי עד כדי כך שזה מרגיש כמו חגיגה. וכך אני בוחר עכשיו לסיים את כל הקרבות שלי; עם כמה ריפי גיטרה פאנקיים, רוקד כמו חנון בסלון שלי.