נשים רעות מאיר זרקור נשים שלא רק יש להן קול אלא מתריסות נגד התפיסות הקדומות הבלתי רלוונטיות של מגדר. (שלא לדבר, הם מגניבים במיוחד.)הנה, שחקנית גבריאל יוניון מדברת על האומץ לומר את דעתה.
כשהייתי צעיר יותר, תמיד ניסיתי להיות ילדה טובה. לא פרשתי נוצות ולא שאלתי את הסמכות. הייתי מאוד מנומס, גם כשהתמודדתי עם חוסר כבוד מהסוג הגרוע ביותר. בלעתי את הכעס שלי כשחברים לכיתה ביקשו ממני לעשות רשמים של כוסמת או כשההורים של חברים סיפרו לפני בדיחות גזעניות.
רציתי להיות גלוי רק בסוג ה"נכון" דרך הישגים בבית הספר, בספורט או במאמצים קהילתיים, אף פעם לא דרך לומר את דעתי. כי להתקשר לכל דבר פירושו שאהיה אחד מהם הָהֵן סוגים של אנשים שחורים: תוקפניים, מאיימים ומפחידים. ציפיות ילדה טובה הקפיאו אותי לשתיקה לנוכח עוינות או התנהגות מחורבן.
למדתי לדבר כשהפכתי לניצול אונס. בשנת 1992, בקיץ שלאחר שנת הלימודים הראשונה שלי בקולג', נאנסתי באיומי אקדח בעבודה החלקית שלי. ואחרי זה הדבר שהכי פחדתי ממנו היה אנשים שחשבו שנפגעתי, איכשהו פחות ממושלם, למרות שהייתי קורבן לפשע. רציתי לגלוש מתחת לרדאר ולרפא בעצמי בקסם. שמרתי על חזית.
וידאו: 5 רגעים עמוקים של גבריאל יוניון מתוך ספר המאמרים הגולמי שלה
אבל ככל שהתבגרתי, התחלתי להשתחרר מהמיתוס של הילדה הטובה לאט לאט. הבנתי שהחוקיות בעולם לא מפסיקה להסתובב כי קיבלתי החלטה או שאמרתי לא או שלקחתי אחריות על מישהו או שנפרדתי מחבר או שסיימתי נישואים.
בשנת 2000, כשהייתי בשנות ה-20 לחיי, היה לי תפקיד עיר המלאכים, דרמה רפואית, והיה פרק שבו אנס סדרתי היה משוחרר בבית החולים. זה היה מספיק קרוב לחוויה שלי כדי שידעתי שאני חייב לספר למפיקים. ובסביבות אותה תקופה קיבלתי את כתבת שער המגזין הראשונה שלי. בקטע הזה החלטתי לדבר על האונס שלי כי הבנתי שהשתיקה שלי לא עוזרת לאף אחד.
דאגתי להיות כל כך כנה. אבל לקחתי את הסיכון ואמרתי, "אני ניצול. אונס הוא הפשע הכי פחות מדווח בעולם. הניצולים הם האמהות, האבות, האחיות, האחים, השכנים, החברים לכיתה ועמיתיך לעבודה". מאז סיפרתי ל סיפור אינספור פעמים, וזה אף פעם לא נהיה קל יותר - אפילו עכשיו, 25 שנים מאוחר יותר, הדיבור על זה גורם לי להרגיש שאני הולך לְהַקִיא. אבל ברגע שהייתי פתוח עם הסיפור שלי, ראיתי שאין שום מכה מלהיות כנה. למעשה, זה רק עזר לי להתחבר ליותר אנשים.
בימים אלה אני ממעטת להחזיק את הלשון. אני לא יכול לעזור. בין אם זה אומר שאני קורא לגזענות, שנאת נשים, פריבילגיה לבנים או סתם מישהו שלא יודע כדורסל מכדורגל מעליב את היכולות של בעלי [בעלה של יוניון הוא שחקן ה-NBA דוויין ווייד]. אם אני לא אומר משהו, זה לא בגלל שאני לא מודע לאירועים אקטואליים או שאין לי דעה - זה בדרך כלל בגלל שלא הבנתי איך לבטא את הזעם שלי ב-140 תווים על טוויטר.
קשורים: נשים רעות: דברים טובים יותרפמלה אדלון על חשיבותו של דיון בריא
היו רגעים שבהם אני כמו, "אני לא רוצה לקבל איומי מוות היום", אז רק בשביל השפיות שלי, אני קנה מידה אחורה מה אמרתי. אבל זה אף פעם לא נמשך זמן רב. יש יותר מדי אנשים שחושבים שהם לבד. אם יש לך את המפתח שמישהו ירגיש קצת יותר מובן ואתה מונע זאת, אתה אידיוט.
הבנתי שלעולם לא אהיה הכל לכל האנשים. אז מה? החיים ממשיכים. לא משנה מה אני עושה, העולם ממשיך להסתובב. או שאני לא יכול לעשות כלום מפחד או שאני יכול לדבר ולנסות לעזור למישהו. האחרון תמיד מנצח.
- כפי שנאמר לליי בלז ריי.
קח עותק של הספר האחרון של יוניון, אנחנו נצטרך עוד יין, ל 16 דולר על amazon.com. לסיפורים נוספים כמו זה, הרם את גיליון דצמבר של בסטייל, זמין בדוכני עיתונים ועבור הורדה דיגיטלית נובמבר 10.