אתה יודע כמה בנות עוברות שלב פאנק-רוק-נסיכות בתיכון? ובכן, הנה וידוי: אף פעם לא לגמרי השארתי את שלי מאחור. אל תבינו אותי לא נכון, בהחלט גדלתי מכמה (בסדר, רוב) הלהקות המודאגות משנות העשרה שלי. אבל אני עדיין מתרגש בכל פעם אותו Fall Out Boy, פאניקה! בדיסקו, All Time Low וכדומה יוצאים עם מוזיקה חדשה. מה שמביא אותי לאובססיה האחרונה שלי, פאניקה! ברצועה של הדיסקו שיצא זה עתה, "הללויה".
חוץ מהעובדה שהקול של הסולן ברנדון אורי לוקח אותי מיד למקום שמח, בשיר החדש של הלהקה יש כל מה שמעריץ של P!ATD יכול לבקש. זה ההמנון האופטימי שאתה רוצה להאזין לו כל בוקר בהליכה לעבודה, אבל עדיין יש לו את הנימה הסרקסטית ואת ההתרסה הזניק את הלהקה לקדמת סצנת הפופ-פאנק עם שירים כמו "I Write Sins Not Tragedies". ובעוד הסאונד של הלהקה התפתח לתוך משהו חדש, לא יותר מדי השתנה: "הללויה" עדיין מתעל את "כל החוטאים" שם בחוץ, שמוזכר שוב ושוב בשיר החדור של הבשורה מקהלה.
לגבי המילים שהכי מדברות אליי, זו שורה אחת בפשטות של השיר: "ולהיות כחול עדיף מאשר להתגבר על זה." זה אולי נראה קצת חשוך, אבל כשזה מגיע לזה, הם צודקים. עדיף שיהיו רגשות, טובים או רעים, לגבי משהו מאשר פשוט להפסיק לדאוג לגמרי. אדישות היא לא אופציה. וזו הסיבה שגם אחרי כל השנים האלה, עדיין אכפת לי כשזה מגיע לפאניקה! בדיסקו.