"שרה, מותק, למה את קוראת לעצמך שחורה? אתה באמת יותר כמו צבע קרמל..."
אני נער בסוף שנות ה-80, אוכל ארוחת חג ההודיה עם המשפחה המורחבת הרב-גזעית שלי. אחת מקרובותיי הלבנות שלא ערו מדי מציגה את השאלה - שוב - במבטא הלונג איילנד שלה. אני מבועת. זו המשפחה שממנה אני בא?
"אממ, מה שלא יהיה," אני ממלמל תחת נשימתי כשהיא עוברת למנה השנייה של הודו ורוטב.
אני בא ממשפחה שכוללת אירים-אמריקאים, גרמנים-אמריקאים (גם נוצרים וגם יהודים - זה סיפור ארוך מלא בתככים ואשמה בין-דתית), אנשים מהאיים הקריביים, שחורים בדרום אנשים... בוא נגיד שאני קשור כמעט לכל מי שמגורש או משולל זכויות.
קשורים: זואי דויטש לא מפחדת לערבב פוליטיקה עם ביצועים
כשהייתי ילד, זה עדיין לא היה נורמלי שילדה שחורה קטנה להיראות עם אמא לבנה. אנשים תמיד חשבו שאני מאומצת. הם היו בוהים, ואבי כהה העור שלי פחד כל הזמן שיתקפו אותו בגלל היותו עם אמא שלי. כמה פעמים הוא היה.
בשבילי, להיות שונה הרגיש באמת מפחיד. הלוואי שאוכל להשתלב, להיראות נורמלי, להרגיש מקובל. זו גם הסיבה שהצלחתי להיות כל כך טובה בלהיות זיקית. עם מי שדיברתי איתו, בין אם בבית ובין אם בבית הספר הבינלאומי שלמדתי בו מאוחר יותר, שהיה מגוון אפילו יותר מהמשפחה שלי, יכולתי להיות מראה, לעזור לשנינו להרגיש מחוברים יותר.
התחלתי לראשונה לעשות דמויות למטרות שובבות, כמו להוציא את החברים שלי מהכיתה. הייתי מתקשר לאחות בית הספר, והיא הייתה מאמינה שאני הורה גרמני, צרפתי או הודי שצריך שהילד שלה יחזור הביתה מוקדם - ואז כולנו נשחק היום.
מאוחר יותר גיליתי שאני יכול לעשות קריירה מניסיון להשתייך. אחרי הקולג', התחלתי לעשות את הפרסונות במיקרופונים פתוחים ובהדרגה פיתחתי עוקבים כשיצרתי הצגות והופעות חיות המאוכלסות על ידי האנשים שהמצאתי. הם היו איתי כשהופעתי בבית הלבן (של אובמה); מתי מריל סטריפ ישבתי בשורה הראשונה במופע היחיד האחרון שלי, מכירה/קנייה/תאריך; וכשהלכתי ל פרסי טוני. הדמויות עזרו לי להחזיק במי שאני באמת, לא משנה לאן שוטטתי.
האתגר היה ללמוד איך להיות בדמות מבלי לאבד לִי. מעת לעת מצאתי את עצמי מתחבא מאחורי האישים האלה, במיוחד בכל פעם שאני מרגיש "פחות מ". אפילו כמו שהייתי שזכתה להכרה בהישגי התיאטרליים, נשענתי על הפרסונות המרובות שלי, עם המבטאים הבלתי נשכחים והסיפורים הרחוקים שלהם מקומות. האם אנשים לא יתאכזבו כשגילו שאני באמת סתם שרה זקנה מקווינס?
קשורים: מה משחק שועלה על המסך לימד את ג'ודי גריר על להיות סקסית
לאט אבל בטוח מצאתי איזון. לאחרונה הייתי מאחורי הקלעים בגיוס כספים עבור הילארי קלינטון, שבו הופעתי יחד עם לין-מנואל מירנדה, ג'וליה רוברטס, ג'ייק ג'ילנהול, יו ג'קמן, ו אמילי בלאנט. בלי לחץ, נכון?
חברים תומכים אוהבים לנה דנהאם ו אנג'לה באסט עודד אותי לעבוד דרך העצבים שלי, אבל לפני שיצאתי לבמה, היו עוד כמה אנשים שהייתי צריך לדבר איתם. התכופפתי לחדר הנשים, הסתכלתי במראה עיסא ריי לֹא בָּטוּחַ-סגנון, ולתת לדמויות לדבר בקול רם. אישיות ההיפ-הופ שלי, ראשיד, אמרה לי להפסיק להשוות את עצמי לכולם ופשוט "עשה לי." לוריין, הבובה היהודייה הקשישה שלי, אמרה לי ליהנות מהרגע, להפסיק להתבכיין ולנסות לקבל כֵּיף.
אבל גב' ליידי, אישה שחורה מבוגרת, הדמות הראשונה שהצגתי אי פעם בפומבי, היא שהכי עזרה לי. "מותק, הלילה לא קשור אליך," היא אמרה. "וזה אפילו לא קשור לכוכבים בחדר. מדובר במשהו גדול עוד יותר - הפיכת העולם לטוב יותר עבור כולם. אז צא לשם ותהיה האני האמיתי שלך."
וזה בדיוק מה שאני, אה, אנחנו, עשיתי.
לעוד סיפורים כמו זה, הרם את גיליון אוגוסט של בסטייל, זמין בדוכני עיתונים ועבור הורדה דיגיטלית 7 ביולי.
הפודקאסט של ג'ונס, דייט משחק עם שרה ג'ונס, יצא עכשיו ב-iTunes.