הרהורים על 81 שנים של נעליים: רוג'ר ויויאר והמוזות שלו

[יש] מוצרים שהפכו לאייקונים ונצחיים - קלאסיים במובן האמיתי של המילה - בהם צורה ותוכן מתכתבים ומרוממים, מתפתחים ומשתנים עם הזמן, אבל תמיד מביאים איתם משהו מוכר, מאוזן, הרמוני.

אביזרי Vivier עוטפים בצורה מושלמת את השינויים בעולם הנשים בעשורים האחרונים. אבל איך חפץ שנוצר לפני חצי מאה יכול לדבר בשפה של היום? איך בל ויויאר, למשל, הנעל שנוצרה ב-1965, עדיין יכולה לייצג את התשוקה לאישה כיום, מישהי שהיא כל כך שונה, כל כך מהירה, ומתפתחת כל הזמן?

יש לחפש את הסיבה לא רק בחפץ שיצר המעצב, אלא גם באדם העונד את החפץ הזה. בכל עיצוב Vivier מספר סיפור, מתאר חלק מעצמו ומעולמו. סוג האשה שוויייר מספר לה את סיפורו הוא מיוחד - היא יצור חזק שמותיר את חותמה, שלעולם לא נכבה, שמתחדש לנצח. היא מסוגלת להיות ולחיות בזמן שלה. היא צמאה לאושר וצודה אחר חלומות.

באישה מהסוג הזה משתקפת הבית הביתית ומתחדשת - באותו דיאלוג דממה, כמעט סודי, שהבית תמיד ניהל עם הנשים שלו. באחד מאותם מפגשים שכאילו נכתבו בכוכבים - הרגע שבו החל רוג'ר ויוויאר את השותפות שלו עם כריסטיאן דיור - קרה משהו ייחודי. דיור וויויאר השלימו זה את זה, והציגו סוג של נשיות שתתפוס את מרכז הבמה בין שנות הארבעים המאוחרות לחמישים.

נשים לא נאלצו עוד להסתדר בלי או להקריב. הם הפכו לחולמים שרגליהם לא נגעו באדמה, תנועותיהם הקלות והחינניות קסמו לאחרים - כמו יוֹפִי של פרחים בגן המשקיף לים, אי שם בצרפת.

בשנות השישים, כאשר ויויייר החל לשתף פעולה עם תינוק התינוק של הצרפתית אופנה, איב סן לורן חסר הכבוד ובעל החזון, נשים בהחלט השתנו. הם כבר לא התנדנדו על רגליהם; הם צעדו. האופקים שלהם היו ברורים והמסלולים מתוווים בצורה מושלמת. עבור האישה החדשה הזו, רוג'ר ויויאר הגה נעל שתהפוך לאגדה. בשנת 1965, Vivier יצרה את Belle Vivier הנודעת לקולקציית מונדריאן של איב סן לורן - משאבה מושלמת הכוללת גיאומטריה מסודרת ומעוטרת באבזם מתכת איקוני. קתרין דנב נעלתה את הנעל התקופה ב-Belle de jour של לואיס בונואל.

הנעל הזו הייתה סיפור על אירוטיקה, חופש, מוסכמה ועברה, הכל בנעל אחת, הכל באבזם אחד. זו הייתה צורה שדיברה רבות על הרצון להיפטר מהתוויות והרשתות שתמיד הדחיקו נשים לתפקידים כפופים.

כוכבות קולנוע, מלכות, גבירות ראשונות: אלו היו נשים עצמאיות המסוגלות לעשות בחירות משלהן, אפילו לא פופולריות, כל עוד זה אומר לחיות את חייהן במלואן ולכתוב את הסיפורים שלהן. אלה היו הנשים שהיוו השראה לוויבייה, והן היו גם דוגמניות לדורות הצעירים.

לצד השחקניות הגדולות היו גם דוגמניות, שבין המחצית השנייה של שנות השבעים לאייטיז - הפכו לדמויות שגם ייצגו נשים וגם נשאו עיניהן כלפיהן. אותן נשים צעירות ויפות שדגמנו בעבר בגדים עבור מספר לקוחות נבחרים, החלו כעת להשאיר את האנונימיות שלהן מאחור.

הם היו מופיעים על המסלול רק לכמה שניות, ואז הם היו נעלמים. היו הרבה כאלה, וכולם היו יפים, כמובן, אבל לחלקם היה גם ה-je ne sais quoi הזה שאפיין עבור בודלר את יופייה של האישה המודרנית בפריז. עבור המשוררת היא הייתה העוברת האורח שהלכה ללא דאגות וקלילה, והפכה לבלתי נשכחת בשבריר שנייה.

נראה שאישה אחת, במיוחד, היא תמצית הקסם הפריזאי. שמה הוא אינס והשם הפרטי שלה מספיק כדי לזהות אותה. נראה כי אינס נולדה באופן טבעי ביצירותיו של ויוויאר, והבית-הבית לא הסתפקה בהדחה של אישה מיוחדת כל כך לתפקיד השגרירה - היא רצתה לשמוע מה יש לה לומר. אז אינס הפכה לסמל, לנוכחות, לקול.

כל המוזות הללו היו רחוקות ובלתי ניתנות להשגה, בלתי ניתנות לחיקוי. הם היו מסקרנים כמו הכוכבים למעלה, בהירים ומלאי מסתורין.

כשסגנון הרחוב הגיע למקום בסוף שנות השבעים, האופנה נאלצה להתחשב בכך. תנועות הנוער ותת התרבויות העירוניות המציאו סגנונות, הרסו מוסכמות ושכתבו את ההיסטוריה של היופי. השמות הגדולים ביותר באופנה שמו לב לכך, ועד מהרה נראה סגנון רחוב על המסלולים, שהשפיע על העיצוב והטעם.

הציבור נעשה יותר ויותר מיודע ותובעני, יותר ויותר מסוגל לשפוט ולבצע בחירות. אנשים כבר לא היו שמחים לחלום; הם רצו להזדהות עם החלומות שלהם.

בין שנות התשעים לאלפיים המוקדמות, הטלוויזיה הפיקה מספר סדרות מהשורה הראשונה עם קווי עלילה, תסריט ובימוי נפלאים. ההקפדה הרבה שהוקדשה לאפיון הולידה כמה מהדמויות הנשיות האהובות ביותר אי פעם - שכל מהלך שלהן זכה לעקוב מקרוב על ידי הציבור. נשים זיהו את עצמן במודלים לחיקוי החדשים הללו. זה היה נכון במיוחד לגבי בלייר וולדורף, בגילומה של לייטון מיסטר, בסדרה הפופולרית והמצליחה Gossip Girl, ונציגה צעירה מאוד של האליטה הניו יורקית שפשוט לא יכולה לצאת מהבית אם היא לא לובשת ויויאר אביזרים. בונה וחכמה, לנצח עם זעף על פניה, בלייר היא חולמת, מקסימה אך לפעמים אכזרית. הפיתוי שלה היה כל כך פריזאי עד שהצופים שכחו לפעמים שהתוכנית נעשתה בניו יורק. זו הייתה תמונה צעירה, משמחת, חסרת בושה של העידן החדש של בית המגורים רוג'ר ויויאר.

אלו היו אותן שנים שבהן הבלוג הומצא כצורה עצמאית של מידע וסיפור סיפורים. סוג חדש של כוכב נולד: כוכב הרשת. אישה צעירה ויוזמת העבירה את חיי היום-יום שלה לציבור עצום, שקיבל את ההזדמנות לתקשר איתה ישירות, לחלוק מחשבות והערות. הנוכחות שלה עברה מהבלוג לרשתות החברתיות, ולא ניתן היה לעצור את השפעתה על הציבור. גם היא לבשה את Vivier, אבל כבר לא בחלל הפרטי שלה, על הבמה או על המסלול. היא לבשה את ויוויאר ברחוב, בעבודה ובחיים. היא לבשה אותו בעודה מביטה בערגה מבית קפה במילאנו, תוך כדי לגימת קפה וקוראת את הדואר האלקטרוני שלה שישבה בלובי של מלון, בזמן להתכונן למסיבה בפריז, או לטייל ברחובות ניו יורק או שנגחאי, לחשוב על מיליוני הדברים שהיא הייתה צריכה לעשות את זה יְוֹם. כולם BB, Ines, Catherine, אריסטוקרטים ומעמד הביניים, חושניים ואופנתיים, קשתים ורוכבי אופנוע. חמושים באייפון ובתיקים שלהם, הם מטיילים ברחבי העולם: אקזוטיים, מצבי רוח, אורבניים או רומנטיים. למרות שהם מגיעים מכל העולם, הם פריזאים ברוחם.

סרטון: הנעליים היקרות ביותר שאתה יכול לקנות

שגרירי חושניות שמחה ודיסקרטית.

וגם עכשיו רגליהם לא נוגעות באדמה.

נשים תמיד סמכו על ויוויאר, והיום, בספר הזה, בית המקדש הוא זה שמפקיד את עצמו בידי נשים, על קולן וסגנונותיהן. הנשים הללו מספרות את סיפור היופי, הקלאסה, האופנה והיומיום יוצאת הדופן, ממשיכות את השיחה שפתח איתן מסייה ויויאר בשנות השלושים.