קלווין קליין הודיעה השבוע כי החברה סוגרת את עסקי המעצבים המתקדמים שלה, פחות משלושה חודשים לאחר שנפרדה מהמעצב רף סימונס. מי באמת מופתע? אחרי הכל, זה כמעט לא נראה הגיוני להשקיע עשרות מיליוני דולרים בהופעות מסלול עתידיות ולשכור מעצב חדש אחר, אחרי פלופ כה מרהיב.

אני לא מתכוון לזלזל בחשיבות החדשות האלה - בערך 100 עובדים בניו יורק ובמילאנו איבדו את מקום עבודתם, וקלווין קליין היה כוח תרבותי באמריקה אופנה במשך יותר מ -50 שנה. אבל אוספי המסלול הציעו פחות ופחות עוצמה לחברה ביצירת מה שנקרא אפקט "הילה" (הגברת המודעות למותג לדלק את מכירות ניחוחו התחתון, התחתונים ו גִ'ינס). זה היה דורש אסטרטגיה הרבה יותר ברורה, וסינרגיה בין הצד היצירתי והצדדי של העסק קלווין קליין בר קיימא גם כמותג יוקרה וגם בתור בוגד שיווקי, כפי שהיה בתקופת הזוהר של קליין בשנות השמונים ו שנות התשעים.

וכך, כמו מותגים אמריקאים אחרים שביקשו ובמידה רבה לא הצליחו להמציא מחדש לאחר עזיבת מייסדיהם (ביל בלאס, אן קליין, הלסטון, דונה קארן, ג'יימס גלאנוס), שם קלווין קליין ימשיך - בינתיים, לפחות - רק על הלבשה ו יוֹפִי מוצרים המיועדים לבעלי רישיון. גם העסק שטיח אדום בהתאמה אישית, קלווין קליין לפי מינוי, נסגר. זוהי התפתחות עצובה, אך לא בהכרח התוצאות הגרועות ביותר האפשריות. נדנדה והחמצה של מעצב אחר יכלו לגרום יותר נזק מתועלת לאפקט ההילה. ובאיזה מחיר?

click fraud protection

מה שסביר יותר שיקרה הוא שקלווין קליין לוקח כמה שיעורים מהמיקום המוצלח של טומי הילפיגר, שכמו קלווין קליין, בבעלות PVH. עם גישת הרואה-עכשיו-קנה-עכשיו ושיתופי פעולה משתלמים עם דוגמניות ומפורסמים המתמצאים ברשתות החברתיות, הצליח הילפיגר את משחק ההפרעה שבו מעצבים אחרים מעדו. אירועי מסלול מסלול #TommyNow של הילפיגר הובילו את מעורבות הצרכנים לרמות מעבר לציפיות, וכן המשיך להמציא מחדש כל עונה עם מופעים בערים הגדולות, כמו הופעת הבכורה של שיתוף פעולה עם זנדאיה בפריז בסוף השבוע האחרון. מורשתו של קלווין קליין עוסקת בשיווק לא פחות בעיצוב, כך שיהיה הגיוני שהחברה תמקד את משאביה בכותרות נוספות מיזמים, בין אם זה באופי הפרובוקטיבי של מסעות הפרסום ההיסטוריים שלה ובין אם רק גורמים למפורסמים נוספים להצטלם בסיכומם (למשל שון מנדס).

נקודה חשובה נוספת: בעוד שקלווין קליין היה זקוק לאיפוס בבירור, הנסיגה שלו מהמסלולים מדגישה בעיה מרכזית בתדמית האופנה האמריקאית. ניו יורק שבוע האופנה איבדה רבים משמות המרקיז שלה בעונות האחרונות וכיום היא מחזיקה פחות ופחות בקסם של קונים ועורכים זרים להגיע, במיוחד עם השמות העיקריים הנותרים כמו טום פורד, ראלף לורן, מייקל קורס, ו מארק ג'ייקובס מוצג בקצוות מנוגדים של אירוע בן שמונה ימים. זה יותר מדי לבקש מהדור הבא של המעצבים להציע אירוע כה ארוך מבלי לתת להם יותר זמן לצמוח. כשהחדשות האלה מגיעות בסוף מחזור של ארבעה שבועות של תוכניות שבאמת לא הייתה סיבה להימשך כל כך הרבה זמן, הגיע הזמן לחשוב מחדש ולצמצם את לוח השנה כולו. ניו יורק תהיה חכמה לנצל את ההזדמנות הזו ולעשות את הצעד הראשון.