בשנת 1985, דונה קארן, לקולקציה הראשונה שלה לבדה לאחר 11 שנים שעיצבה עבור אן קליין, הציגה לאמריקה את הקונספט שלה של שבע פיסות קלות. "כל כך הרבה נשים מוצאות את הרכבת הבגדים הנכונים מביכה היום", אמרה קארן לכתב באותו זמן. "הם גילו דרכים מהירות לשים אוכל על השולחן, אבל הם לא יודעים איך להרכיב את ארונות הבגדים שלהם בקלות".
הקולקציה של קארן התבססה על הרעיון שעם היסודות הנכונים, אישה יכולה להשיג כל דבר. זה בהחלט השפיע על הקהל שלה ברגע שבו נשים התעלו מעל סטריאוטיפים בקריירה וכיוונו לנפץ את תקרות הזכוכית של תאגידים ופוליטיקה. והגישה שלה הגיונית גם היום, כשקארן המשיכה לעדכן ולחדד את העיצובים שלה ברגישות חריפה לנשים וליחסים שלהן עם גופן.
לרגל ההכרזה של קארן שהיא כן יורדת מהתווית שלה השבוע, הייתי סקרן להסתכל אחורה על האבולוציה של שבעת החתיכות הקלות, אשר עשו זאת לֹא תמיד היו אותם שבעה חלקים. הקבוע היחיד היה בגד הגוף, הבסיס לקולקציה הראשונה של קארן (בתמונה, למעלה). התצוגה שלה התחילה עם דוגמניות לבושות רק בבגדי גוף שחורים וגרביונים; לאחר מכן הם החלו להתלבש וליצור תלבושות באמצעות הפריטים הנותרים: חצאית רב-תכליתית, זוג מכנסיים רפויים, ז'קט מחויט, סוודר קשמיר, חולצה לבנה. קארן, כשנשאל על מקורות האוסף, נתן תשובות שונות לאורך השנים, לפעמים מזכירים חולצה לבנה, שמלה שחורה קטנה, שמלת ערב ועור שחור ז'ָקֵט. צעיף גדול הוא גם קריטי, במיוחד בגלל שניתן ללבוש אותו בכל כך הרבה דרכים - כחצאית מעטפת או כצעיף, למשל.
בכל מקרה, הקונספט גדל וגדל עד שקארן עצמה התבדחה שצריך לקרוא לארון הבגדים שלה "שבע קלות גזעים", אבל הנקודה, שעדיין מתקיימת, היא שאישה לא צריכה שאופנה תהיה יותר מסובכת מאשר החיים שלה. עם שבעת החלקים המתאימים לה, היא יכולה ללכת לכל מקום.