סקירת קולקציית ולנטינו לפני סתיו 2019

תערוכת קדם הסתיו של ולנטינו בטוקיו הסתיימה ביום שלישי בערב באותו אופן שבו התחילה, עם מצעד שמלות אדומות שעוצבו ליצור קשר ברור בין צבע החתימה של הבית לזה של מעגל השמש המסומל על היפנים דֶגֶל.

פיירפאלו פיצ'ולי, המנהל הקריאטיבי של ולנטינו, הגיע לראשונה ליפן לפני כ-20 שנה, והאומה החזיקה בו קסם מאז, כמו לאינספור מעצבים מעל העשורים, על אחת כמה וכמה בשנים האחרונות כשהם נמשכים לפילוסופיה תרבותית ולאסתטיקה שאמנם מסורתית עמוקה, אך נראית מושכת במידה ניכרת בהקשר של ימינו חֶברָה. עבור פיצ'ולי, המילה ששיכנעה אותו שטוקיו היא המקום לארח את התוכנית הראשונה שלו לפני הסתיו הייתה "מא", כלומר רווח בין שני דברים, בין שני משפטים, שתי תרבויות, שני אנשים בשיחה, או, במקרה הזה, בין ולנטינו לבין יפן.

"תמיד הייתי מוקסם מהאנשים ומהתרבות של יפן, יותר מהשטח", אמר לפניו מופע כאן, שהועלה בכוונה בחלל מחסן בטון גולמי, במקום משוכלל או מסורתי מָקוֹם מִפגָשׁ. פיצ'ולי רצה להבהיר שהמיזם שלו בטוקיו לא עוסק בניצול אסתטיקה, אלא העברת רעיונות, במיוחד לגבי יפנים עכשוויים אופנה וכיצד אמנים ומעצבים יפנים רואים את ולנטינו.

"עבורי, זו הייתה הדרך היחידה ליצור חיבור", אמר. "לא רציתי לצלם את התמונות של יפן ולהתייחס אליהן בצורה קוטור או ולנטינו, אבל רציתי להביא את התרבות של יפן כי היא קרובה לרעיון שלי

בקולקציה ארוכה, עם הרבה יותר בגדי יום ווריאציות של בגדי רחוב קז'ואל וגם של צורות חלוקים אוונגרדיות יותר, פיצ'ולי ריפרף קלות על האסתטיקה של יפן. סדרת השמלות האדומות של ולנטינו שפתחה את התצוגה, רבות מהן מסולסלות, מקופלות, מקומטות, פעורות, משוחררות, שכבות, במהירות הציע אדום יפני, אך גם הזכיר את ענקי העיצוב היפני כיום: ריי קוואקובו, יוהג'י יאמאמוטו ואיסי מיאקה. הנעליים כללו תמונות מודרניות של מגפי קרב, מוטיב של פאנק שהשפיע מאוד גם על תרבות הפופ בטוקיו, שבו התנגשויות בין מסורת לניסוי יוצרות תחושת מתח מתמדת הנראית בצורה הברורה ביותר על רחובות. פיצ'ולי מציין שהלבוש כאן (בין אם קימונו או חליפה מערבית או תחפושת הרג'וקו) חדור תחושה חזקה, אך לפעמים עדינה, של סמליות.

"ברגע זה, התרבות היפנית, שקרובה לזהות של ביטוי עצמי ואינטימיות, עבורי היא מאוד מודרנית", אמר פיצ'ולי. "אם אין לך מערכת יחסים אינטימית עם העולם, אתה לא מקבל רגשות, ואם אתה לא מקבל רגשות, אתה לא חי."

בעקבות השמלות האדומות היו שמלות שחורות, גם הן בעלות נפח ויצרו קישור בין בית הספר לאופנה יפנית מודרנית לזה של תחילת ה-20 בסגנון אירופאי של המאה, במיוחד שמלות הווילונות המשופעות של מאדאם גרס שנכנסו לכאורה לקולקציות הקוטור האחרונות של פיצ'ולי עבור ולנטינו. הווריאציות שלו לפני הסתיו נראו כמעט שטוחות בהשוואה, כאילו הנפחים הגדולים נלחצו חזק יותר רבעים, המצביעים על תנועה הרחק מהדימוי של ולנטינו של שמלות גדולות לכיוון של עכשווי לבוש רחוב. אלה האחרונים היו מיוצגים כאן בחליפות שיק עשויות ג'ינס ובשיתוף פעולה עם האמן איזומי מיאזאקי, שפורטרטים עצמיים שלו הופיעו כצילומים מודפסים על סווטשירטים ופריטים נוספים.

במהלך הגמר, כשהשמלות האדומות הופיעו מחדש, המסלול הורעף בעלי כותרת של ורדים מבד אדומים, מה שיצר שיא קולנועי שעשה כבוד לתחרות ולחיבוק של הטבע בנוי ובמלאכת יד יפנית, שדוגמאות שלהן השתמשה בפיצ'ולי לקישוט חנות גינזה של ולנטינו. היה חשוב לו, לדבריו, לא להציג אוסף המתייחס לקליגרפיה או לקימונו (אם כי אלה נשארו בשפת ולנטינו), אלא לחפור עמוק יותר מתחת לפני השטח.