כוכב זה אנחנו מילו ונטימיליה מנות על מותו של ג'ק

אזהרה: הסיפור הזה מכיל פרטי עלילה על הפרק שלאחר הסופרבול של זה אנחנו, שכותרתו "סופרבול יום ראשון".

בשנת 1980, המדינה הייתה אכולה בתעלומת "מי ירה בג'יי אר?" כמעט ארבעה עשורים לאחר מכן, אמריקה לא יכלה להפסיק לשאול, "מה הרג את ג'יי.פי?"

ביום ראשון בלילה, זה אנחנו לבסוף ענה על השאלה הזו, כמו הפרק שלאחר הסופרבול של הדרמה המשפחתית של NBC עתירת הטורבו הביא פתרון לתעלומת המוות שעטפה את אחת הדמויות האהובות ביותר בפריים טיים: ג'ק פירסון. מילו ונטימיליה הזהיר את זה מותו של ג'ק יהיה "אירוע מוחץ נפשות מוחלט". זה גם בא עם - הפתעה! - קצת טוויסט, מכיוון שאותה שריפה ממושכת אמנם הובילה למותו, אבל הוא לא ממש נספה בלהבות שכילתו את בית המשפחה.

בתחילת הפרק המיוחל/המפחיד, ג'ק (ונטימיגליה) הציל באומץ את משפחתו מהשריפה המשתוללת שהתעוררה על ידי Crock-Pot פגום. (תודה רבה, ג'ורג'!) כאילו זה לא מספיק - ולג'ק, זה אף פעם לא היה - הוא רשם את זעקות הדאגה של קייט לגבי הכלב המשפחתי. עדיין היה לכוד בבית, ורץ בחזרה פנימה כדי להציל את הכלב, אפילו חזר מהלהבות עם כמה מבני המשפחה רכוש.

ולרגע, נראה שלמעט כמה כוויות בידיו וקצת שאיפת עשן, ג'ק שרד מצוין את השריפה. אך בעודו בבית החולים עובר טיפול שגרתי נוסף, הלחץ על ריאותיו משאיפת העשן הביא לדום לב. ובדיוק ככה, למרבה ההלם/הכחשה של אשתו, רבקה (מנדי מור), ג'ק היה...

שבועון בידור: לא צחקתם כשרמזת שברגע שהקהל יבין את הרגע שבו זה הולך לקרות, "ייתכן שתקבל קצת תקווה - ואז הכל ייעלם." איך זה היה בשבילך לצלם סוף סוף את מותו של ג'ק, ולראות את כל התקווה הזו נעלמת?
MILO VENTIMIGLIA: אני לא רוצה לומר הקלה, אבל אני חושב שזו הייתה קבלה. ראשית, הייתי צריך לשכב בשקט ככל שיכולתי כי מנדי מור המסכנה, היא לא ידעה שאני הולך לשכב שם [במיטת בית החולים].

בֶּאֱמֶת?
היא לא ידעה שאני הולך להיות שם. אני חושב שהיא חשבה שהיא נכנסת לחדר ריק, ונכנסת אליי, בלי לדעת שהירייה גם קולטת את השתקפותי, דוממת. אז זה היה - זה היה רגע. ואני יכול לשמוע אותה; אני שוכב שם ואני שומע את מנדי נשבר ופשוט הִתפּוֹרְרוּת, קח אחרי טייק אחרי טייק. רציתי לתת לה את המרחב ולשכב שם, דומם, לא זז. אפילו צילמנו קטעים שבהם היא הייתה ניגשת אליי, ואני פשוט שוכב שם ובוהה בנקודה על הקיר, בקושי נושם, אבל צריך להרגיש אותה מעלי או לידי - פשוט מאבד את ג'ק.

איזו הייתה הסצנה הקשה ביותר לצילום רגשית או אפילו לוגיסטית לאורך הפרק? יש כמה רגעים ממש קטנטנים ויפים, יש רגעים תזזיתיים עם האש...
הקושי עבורי היה הלוגיסטיקה של השריפה. עבדנו בצורה מבוקרת עם להבות חיות, אבל בכל זאת, זו אש. אז, אני תמיד נזהר מ"טוב, תן לי לשים את עצמי בין אחרים שאיתם אני בסצנה לבין האש עצמה", בדיוק כמו שג'ק בעצם. ולהאנה [זייל, שמשחקת את קייט המתבגרת] ולי היו הרבה רגעים שבהם אנחנו ממש ליד זה - או ניילס [פיץ', שמשחקת מתבגרת רנדל] ואני - וזה היה אחד הדברים שבהם, היי, יש לנו יומיים של כוויה מבוקרת זו, בואו נוודא שכולם הולכים הביתה בסדר. אז מבחינה לוגיסטית זה היה קשה.

אבל אז החלק השני הכי קשה היה רק ​​לוודא שאני לא בהופעה נותן שום דבר סימן שאלו הם הרגעים האחרונים שהילדים הולכים לראות את אביהם או שרבקה הולכת אליהם לראות את ג'ק. הכל היה צריך להתנגן בצורה שהיא, "אנחנו חושבים שג'ק בסדר - הוא בסדר." גלן פיקארה וג'ון רקווה [ה TIU מפיקים בפועל שבימו את הפרק הזה] אפילו אמרו, "מי, אנחנו יודעים שצריכת העשן היא מה שהורג בסופו של דבר את ג'ק, אבל אנחנו לא רוצים להמליץ ​​על זה. אנחנו רוצים שלא תשתעל, אנחנו רוצים שלא תעשה כלום, אבל אנחנו חייבים להראות איזושהי אי נוחות". אז בין שלושתנו, אנחנו מכניסים אותי לכחכח הרבה בגרוני, או סתם להיות קצת יותר דומם וממוקד וכמעט סתם רָחוֹק ממה שקרה, אבל עדיין מנסה להחזיק את החוט הקטן הזה של ג'ק הנוסטלגי שם. אני יודע שהרבה כחכחות ושיעול לא התרגלו כי דן ממש לא רצה להודיע ​​שיש משהו ממש לא בסדר עם הריאות שלו ששלחו את הלב שלו לדום לב, אבל הנתונים האמיתיים של שאיפת עשן הם מַחרִיד. שריפה כזו בבית - אם אתה בעשן מהסוג הזה במשך חמש שניות ואתה לוקח שתי נשימות מלאות ועמוקות פנימה, סיימת. פשוט סיימת.

האם אתה חושב ברמה מסוימת שג'ק כן ידע שמשהו גדול יותר לא בסדר איתו כשהוא היה בבית החולים, אבל הוא הפסיק את זה ופשוט היה סטואי לגבי הכאב - אתה יודע, רק להיות ג'ֵק?
כן. הוא בטח יכול לשבת שם ולהיות את אשתו בחדר וכל זה, אבל אני עמוק בפנים חושב שאולי הוא ידע והוא לא רצה היא צריכה לראות את זה או להיות בסביבה בשביל זה - אני לא יודע את התשובה האמיתית מאחורי זה, אבל אני כן מרגיש שג'ק ידע שמשהו שגוי.

קשורים: The Stranger Things Kids Met the This Is Us Kids ואנחנו לא יכולים להתמודד

אתהאני יודע שג'ק עומד למות מאז תחילת הסדרה. אבל מה הייתה התגובה שלך כשדן [פוגלמן, יוצר הסדרה] אמר לך שג'ק לא נספה בשריפה שעומדת להתגרות בה, אבל הוא ימות פתאום בבית החולים?
זאת אומרת, זה לא היה אלא מחיאות כפיים לדן פוגלמן. הוא אף פעם לא אחד שייתן לנו תשובה ברורה, אבל הוא גם אף פעם לא אחד שיעשה את זה כל כך מסובך עד שאנחנו לא יכולים להבין את זה או לעבד את זה או לקבל את זה. היצירה שלו של הרגעים האלה כל כך יפה - הם מושלמים. הם באמת מושלמים. קשה לומר שלמישהו היה מוות מושלם, אבל זה באמת הרגיש כמו רגע שהוא אמיתי, שאתה לא רואה, שלא נושא את זה, "יאה, בסדר, אבל..." כלומר, אשתו אכלה בר ממתקים כששמעה. [צוחק.] מי עושה את זה כסופר? דן פוגלמן עושה זאת - וזה קורע לב ויפה וזה ייחודי.

הזכרת שאתה לא רוצה להגיד שזו הייתה הקלה כשג'ק מת, אבל האם יש תחושת הקלה עכשיו כשהפרק הזה נמצא במראה האחורית? האם זה מרגיש כמו במובנים מסוימים שהוסר נטל?
כן, זה כן - ולא, זה לא. כולנו התרגלנו מאוד לא לדבר על סודות משפחתיים. אבל אני אגיד לך מה - זו שאלה שאני שמח לא להעלות עליה יותר: "איך ג'ק מת?" "כן, אני מצטער, אני לא יכול להגיד לך. רק חכה לעוד חודש, עוד שבוע, עוד יום, כמה שעות - כשתגיע לשם, תדע". אני שמח שיש את זה בתצוגה האחורית. אבל זה לא הסוף של ג'ק. יש עדיין כל כך הרבה מה לדעת על הבחור הזה.

זה בקושי פרידה בשבילך. מה מספר פרק זה של הסיפור מאפשר כעת לתוכנית להתקדם?
זה פרק 14, אז זו רק השעה ה-32 שאי פעם הכרנו את המשפחה הזו. אז עכשיו, אם ג'ק מת ב-1998, כשהילדים בני 17, עדיין יש הרבה מה לדעת - צדדים שונים שלו, מה גרם לו, מה עיצב אותו, מה נתן השראה לרומנטיקה שלו עם אשתו, מה קרה איתו ועם אחיו מִלחָמָה…. זה שהשקענו כמה שהשקענו כקהל ב-32 שעות זה די מדהים. נשארו בו הרבה חיים - אפילו במוות, נשארו הרבה חיים בג'ק.

צוות השחקנים ערך לאחרונה מסיבת צפייה כדי לצפות יחד בפרק. מה בולט לך בזה? מי איבד את זה הכי הרבה?
זה היה כבד. אבל לא היה אף אחד שלא בכה. כולם היו. בבית של דן פוגלמן יש לו שתי טלוויזיות, ובמקום שבו ישבתי, היו לי את סאלי [כריס סאליבן] וכריסי [מץ] לידי, ומאחורי היה סטרלינג [ק. בראון] ומנדי, ואז בחדר השני היה ג'סטין. ובשנייה שזה נגמר - ושניהם הסתיימו באותו זמן - ג'סטין נכנס, וכולנו פשוט התחלנו לחבק אחד את השני. אני יודע שזה היה פרק מותו של ג'ק, אבל חשבתי שהפרק עצמו כל כך נישא על כתפיהם של מנדי וסטרלינג וג'סטין וכריסי וכל השאר. זאת אומרת, הסצנה היפה הזאת עם אריס בייקר, שמשחקת את טס, זאת אומרת, אלוהים! הודח מהפארק! ואז ממש בסוף כשאנחנו רואים את הגרסה הישנה יותר ודן פשוט הרחיב את העולם עוד יותר! אנחנו הולכים לעתיד! ואתה רואה את רנדל מבוגר, שכנראה באותו גיל כמו אמו בימינו! כאילו, כמה זה מגניב?

כמה אשמה - או אילו רגשות - צריכה קייט להרגיש? אפשר להבין למה היא תרגיש ככה אחרי שצעקה שהכלב עדיין בבית, והידיעה שלה שג'ק תמיד עשה הכל כדי לשמח אותה.
קייט לא צריכה להרגיש אשמה בכלל. אין שום אשמה קשורה לזה. לא הזעקה שלה לכלב שלה היא שבסופו של דבר אחראית לג'ק. ג'ק קיבל החלטה. זאת אומרת, זה לא שג'ק פשוט נכנס ותפס את הכלב וברח החוצה. תראה את כל האוצרות האחרים האלה - הזיכרונות המשפחתיים האלה שג'ק שלף. שרשרת הירח! אני מתכוון, אֵיך? איך, ג'ק? אפילו רבקה אמרה את זה בבית החולים: "איך, ג'ק?" זה רק ג'ק, זה מי שהוא. קייט צריכה לסלוח לעצמה, ואיזה רגע יפה היה לה עם טובי, שבו היא מדברת על כמה אבא שלה היה אוהב אותו, אבל כמה טובי הוא זה שהציל אותה. פשוטו כמשמעו, הציל אותה. רגע כל כך יפה ששיחקו על ידי כריסי וכריס סאליבן.

כעת נוכל לכתוב את הכתובת על המצבה של ג'ק - או על הכד. איך זה צריך לקרוא עכשיו כשאנחנו יודעים אולי לא את הסיפור המלא, אלא יותר את הסיפור?
ג'ק מת בעודו חי - בשירות משפחתו.