אם אתה לא עוקב מוניקה לוינסקי בטוויטר, אתה באמת מפספס. שם, הסניגורית והסופרת "ממש נותנת לעוף", היא מספרת בסטייל. זה המקום שבו היא מציגה את עצמה כ"דוגמנית כומתה לשעבר" ו"מוזה לשיר ראפ" (כמו גם נותנת שיחות TED ו יריד ההבלים תוֹרֵם). זה המקום, אחרי כל כך הרבה שנים של נרטיב שסופר לא נכון, סוף סוף אנחנו למדים לדעת מי היא באמת.
"במהלך השנים האחרונות, המדיה החברתית באמת סיפקה לי הזדמנות לאנשים לראות את האני האמיתי שלי", היא אומרת. "זה מאוד מצחיק לחשוב כשהתחלתי בטוויטר, לא הייתי מפרסם שום דבר בלי להראות את זה לפחות לשני אנשים - הייתי כל כך מאובנת לפרסם." זה לא רק בגלל של הטראומה הנותרת מהכנת מספוא לצהובונים בשנים המעצבות של בגרותה, אבל מכיוון שכעת, בימינו, המדיה החברתית יכולה להיות מקום די נורא לבלות בו זְמַן.
לשם כך, יחד עם סוכנות הפרסום BBDO בניו יורק, לוינסקי הוציא PSA אפל וקולנועי עם טוויסט אינטראקטיבי מפתיע. היא פרסמה שלושה קמפיינים נגד בריונות בשלוש השנים האחרונות - אחד, שהביא התנהגות בריונות דיגיטלית לעולם האמיתי, אפילו היה מועמד לאמי. הפעם, עדיף פשוט לצפות בו, ולחוות את הסיפור מתפתח בעצמכם.
תפקידו של לוינסקי בחזון היצירתי של "המגפה" היה זה של רועה צאן רגשי. "יש חוויות שחוויתי בהן החותם הרגשי הושחל בסוג של שטיח ה-PSA", היא אומרת. "טבלתי למקומות מאוד אישיים וישנים כדי לעזור להביא לזה הקשר רגשי." בסרטון, נערה מתבגרת צופה בחדשות ושומעת על "מגיפה" שמתפשטת. אנחנו רואים אותה חולה, בורחת מהכיתה לשירותים בבית הספר יום אחד; אומרת לאמא שלה שהיא צריכה להישאר בבית אחרת. כל הזמן, היא אוחזת בטלפון שלה. על הצופים לעקוב אחר ההנחיה בסוף המודעה ו עבור לקישור הזה לראות מה בדיוק קורה שם.
[אזהרת תוכן: סרטון זה כולל תיאור של פגיעה עצמית שעשויה להיות קשה עבור חלק מהצפייה.]
זה הרגע הזה על הספה שבו מוניקה לוינסקי ראתה את עצמה, והרגישה הכי חזק להעביר מסר.
"עוצמת הטקסטים שהיא מקבלת והקצב שבו היא מתחילה לקבל אותם, מישהו שהתפורר רגשית בגלל המשקל של חוויה שהיא עוברת, זה המקום שבו דחפתי מאוד שחשוב לי שאנשים ירגישו ויבינו את כובד החוויה הזו", לוינסקי אומר. כדי להעביר את תחושת ההפגזה, היא מוסיפה, "לקחתי את הצוות דרך היום שבו יצא דו"ח סטאר ומה הייתה החוויה שלי מזה".
להלן, עוד מהתובנות של לוינסקי לגבי המגיפה שהמודעה האחרונה שלה מבקשת לרפא, ונקודות החן של איך היא נשארת כל כך פעילה - ועדיין נהנית - במדיה החברתית.
טיוטות, חסימה, השתקה: איך היא שומרת על מדיה חברתית בטוחה (ומהנה):
אני צוחק על זה אבל זה גם נכון: אני משתמש בתיקיית הטיוטות שלי. אני לעולם לא רוצה ליצור רושם שווא שאין לי מחשבה שגויה או מחשבה חתולית, כי יש לי, ו זה דבר מציאותי להיות אנושי ולהבין שיהיו לנו כמה מהנטיות האלה - אבל איך אנחנו לרסן אותם?
קשה לתרגל את מה שאני מטיף לפעמים. אני מעריץ ענק של חסימה והשתקה של אנשים. אני כנראה חוסם יותר ממה שאני משתיק; זה מרגיש לי יותר מעצים. אני יודע שהרבה אנשים אחרים מרגישים שהשתקה מעצימה יותר, הם רעיון האהבה של מישהו שצורח לריק.
קשורים: איך להפוך את המדיה החברתית לפחות מדכאת
על מה שגורם לאנשים לחסום או להשתיק:
לא אכפת לי שאנשים מבקרים אותי על דברים שהם נכונים. קשה לי מאוד עם אנשים שמפיצים עליי נרטיבים כוזבים שקשורים בדרך כלל לעבר שלי, דברים שגורמים לי להתחיל להרגיש רע עם עצמי. אני עושה עבודה ממש טובה בזה לבד, אני לא צריך שאנשים אחרים יעשו זאת. אבל אני מבטל את הבושה כל יום.
אנחנו צריכים לעבוד על הנושא הזה, לשבור את זה ממקומות שונים, ובזמן שאנחנו מנסים לעזור לשנות התנהגות חברתית מ אנשים אחרים שבוחרים לעסוק בהתנהגות בריונית ובהטרדה מקוונת, אנחנו יכולים גם לשנות את הדרך לחשוב על כמה העצמה אנחנו יש. הלוואי שכל זה לא קרה ואף אחד לא היה צריך לחוות את הדברים האלה, אבל יש לנו כוח. יש לנו דרכים לשנות את זה. תגיד מה שאתה רוצה, אני לא צריך להקשיב.
על שימושים טובים יותר בפלטפורמות חברתיות:
הומור חשוב, כי הוא כלי הישרדותי, גם במצב לא מקוון וגם במצב לא מקוון. ישנם אנשים יוצאי דופן בחוץ שמוצאים דרכים ללמד מישהו במדיה החברתית מבלי לרדוף אחריהם תמיד. זה משהו שאני מנסה לעשות, או מנסה לשמוע משהו בקול טוב יותר. כמובן שהסרבנים תמיד קופצים לתשובות, אבל למדתי הרבה מאנשים שדחקו דברים שאמרתי או תיקנו אותי.
על "מגפת" הבריונות:
כשהייתי ילד, הייתי נוסע על האופניים שלי, וכדי לשמור על בטיחותי, ההורים שלי היו אומרים, "תהיה בבית לפני השקיעה". אבל עכשיו ילדים או צעירים יכולים להיות בטוחים פיזית בביתם, אבל הם לא בטוחים מבחינה רגשית בגלל מה שקורה באינטרנט. בריונות היא מגיפה עולמית; זה יכול להיות קשה לראות את הסימנים ויכול להיות גם קשה לראות מה הנזק הלא מקוון להתנהגות מקוונת.
כחברה, זה טבוע בנו להבחין בסימפטומים הפיזיים של מחלה או של מחלה, ואנחנו פחות מאומנים להבין או לראות את הסימפטומים הרגשיים. היה מחקר לפני כמה שנים שהראה כיצד הדרה חברתית וכאב חברתי, וכאב פיזי מובילים אותו דבר מסלולים עצביים, כך שלמעשה יש קשר רב בין האופן שבו אנו חווים הדרה חברתית כאב חברתי לבין פיזי כְּאֵב. המחקר הספציפי הזה קיבלתי על ידי המטפל שלי שהוא פסיכיאטר טראומה, אבל יש היבט של הקמפיין שבו אנחנו מנסים להביא למודעות לתופעה הזו.
על ההתאהבות הנוכחית בשנות ה-90:
הו, הכומתות!
קשורים: שנות ה-90 למעשה לא היו כל כך מעולות עבור נשים
"בנק קארמי" של ציוצים נחמדים:
יש לי גזרה אישית ממש נדושה, זה כמו דבר רוחני בשבילי, שבכל פעם שמישהו אומר לי משהו טוב בימינו, ובזה אני לכלול הכרה של הרגשה שונה היום מאשר אז, זה מוחק משהו שלילי שמישהו אמר לי או עשה לי בזה פרק זמן. זה קצת כמו בנק קארמי, במובן מסוים.
זה אולי נשמע טיפשי, אבל דברים מהסוג הזה הם באמת יקרי ערך עבורי. זה לא תמיד קל להיות שם בפומבי או תמיד להשתמש בקול שלי, אז כשאני שומע שיש לזה חיובי השפעה על מישהו, אפילו במובנים הקטנים ביותר, זה די מחזק אותי ברגעים שבהם אני מטיל ספק בעצמי.
על היסודות של להיות אדם טוב באינטרנט:
אני מנסה להשתמש בקול שלי במיטב שיקול הדעת שעומד לרשותי באותו זמן. אני אגיד שאני מעניש את עצמי, לפעמים אני חושב שאני צריך לעשות יותר ואני דואג שאני לא עושה מספיק, אבל אני כן מנסה להיות ממש מתחשב לגבי איך אני משתמש בקול שלי ובפלטפורמה הציבורית שלי.