כשיצאתי לטיול קצר ולתת לכלב שלי לצאת החוצה לפני שעה, בחרתי את השקית הגדולה ביותר בבעלותי לא ללכת לשום מקום. מילאתי אותו בארנק שלי, בקבוק פורל, שקית פינוקים, צעיף נוסף לשימוש כמסיכה, זוג כפפות, כמה מגבוני קלורוקס, המפתחות שלי, הטלפון הסלולרי שלי וכל מה שנשאר אחרון על גבי שלי אָרוֹן בְּגָדִים. לא ראיתי שקית המיקרו שלי בשבועות.
בזמן שקיות קטנטנות הם במגמה אינסופית, תיקים גדולים במיוחד נמצאים בעלייה גם במהלך העונות האחרונות. כשהיה לי לאן ללכת הייתי דוחף את הכיסים שלי עם צרכים רק כדי שאוכל להשתמש תיק כל כך קטן הוא יכול בקלות להכפיל כעגיל (ו כמה אנשים באמת לבשו את זה על האוזן). הערעור בהחלט ניכר. למה לשאת את משקל העולם כשז'אקמוס עושה שקית בגודל של תפוז שיגרום לך לצווח? אבל בימים אלה אני לא רוצה לצווח. אני רוצה לצעוק. וכובד הלחץ והחרדה שלי מרגיש כל כך משמעותי, אני צריך תיק כל כך גדול שהוא יכול להכיל את כולו כדי לא לטבוע.
ככל הנראה, תיק גדול עדיין לא קיים אבל אם היה קיים הוא היה קיים להיראות כמו התמונה הזו מ מועדון התיקים הגדולים אינסטגרם. החשבון התחיל כדרך לצחוק על האופן שבו התיקים נעשו במהירות גדולים עד כדי גיחוך במהירות כשהם נעשו קטנים מבחינה קומית. בביו כתוב, "הגודל כן קובע. זה הכל." והוא כולל תמונות פוטושופות שהופכות את השקיות הגדולות כבר לגדולות יותר. גם החשבון לא כל כך רחוק מהמציאות. התיקים באמת הולכים וגדלים, בלי קשר אם הם יכולים להחזיק את כל החרדה שלי או לא.
2020 בהחלט מתגמלת לשנה שבה אתה נושא את כל מה שבבעלותך - מטען רגשי, פאניקה וחרדה קיומית. ובעוד שכל השקיות הזמינות מעוצבות לפני משבר הקורונה, יש משהו שמרגיש כל כך מתאים בפרופורציות שלהן. אולי כשזה יגמר ארצה לזרוק את הטלפון שלי מהחלון ולברוח מהדלת עם שקית בגודל האצבע הזרת שלי. אבל בינתיים אני בהחלט רוצה משהו שיתאים לאוסף החיטוי שלי.