כבר חודשים שאני שומע על כל הנשים בפרברים האלה על פי הדיווחים בורחים המפלגה הרפובליקנית בהמוניה לאחר 2016. ההודעות המיושנות של טראמפ - "עקרות בית של אמריקה!" -נראה מכוון יותר לסטריאוטיפ של שנות החמישים מאשר הנשים הפרוריות המגוונות, השכילו במכללה, שחיות כאן במציאות. אף אחד, כולל אני, לא חשב שזה ינחת.
טעיתי.
נשים דמוקרטיות לא רק שלא הצליחו לדפוק באופן נחרץ נשים שמרניות ממקומן, ה- GOP למעשה צירף 10 נשים לבית הנבחרים, כולל תומך QAnon המוצהר. מרג'ורי טיילור גרין בגרוזיה. ולמרות הסקרים והתחזיות, הסנאטורים הרפובליקנים ג'וני ארנסט וסוזן קולינס דחו את אתגרי הנשים הדמוקרטים שלהם.
אחרי שצפיתי בסנאטורים רפובליקנים כמו ארנסט ו מרשה בלקברן שוב ושוב משבחת את איימי קוני בארט על רחם האתלטיקה שלה מאשר על השיא השיפוטי שלה במהלכה דיוני אישור, וראיית קליאן קונווי מצהירה לתקשורת (בפנים יפות!) שטראמפ הוא ה אמיתי המועמד הטוב ביותר לנשים, ציפיתי לצפות בנשים שמצביעות את האנשים האלה.
מאז שנות ה -70, הובן כי המפלגה הרפובליקנית ניזונה מדמיוני אידיליה משפחתית לבנה, פטריארכלית, גרעינית זה כמובן פונה לגברים לבנים, ואפילו לכמה (אם כי הרבה פחות) גברים לטינים ושחורים. הרגש הזה רק הלך וגבר תחת טראמפ. אך מסתבר שהמבנה החברתי המגדרי הזה פונה גם לנשים לבנות. רק הם קוראים לזה "פמיניזם שמרני".
נראה כי נשים לבנות אלה מפרשות את המילה "פמיניסטית" כתקיפה נגדן של שונאי הגברים ההיסטרים, חסרי הפרחים, בשמאל הקיצוני. ניסיונותיהם להשיב את המילה סובבים סביב רעיון זה, ומעוותים את ההגדרה של פמיניסטית להתייחס לאישה המתגאה בה שומרת על סטריאוטיפים מגדריים, מאמינה שגבריות רעילה היא מאפיין בלתי משתנה של גברים, ונהנית להגדיר את עצמה בניגוד ל זֶה. הן נשים המתארות את עצמן בעיקר במונחים של "אמא" - אמא בכדורגל, אמא יין, אמא עובדת, אימא בנה - וטוענות כי לא כל הנשים הן אמהות, מבחינתן היא להתווכח נגד הביולוגיה שלהן, להתווכח נגד האימהות עצמה, ולכן, נָשִׁיוּת.
"אם אתה לא קונה התעמולה הפמיניסטית שלהם, את לא אישה אמיתית בנפשם, "סנ. בלקברן צייץ אחריו של השופט בארט שימוע אישור. הטענה שהפמיניסטיות בעצם טוענות, שלאישה אין שום קשר להתאמה כל ציפייה או רעיון תרבותי, לא נראה חישוב. רעיון זה היה אמור להידחות ביום שלישי. אבל זה לא היה. יחד עם מי שלבסוף אכן זוכה בנשיאות, תפיסת עולם זו ניצחה ללא עוררין גם כן.
לא כל כך מעצבן לשמוע את דונלד טראמפ מכריז בפני נשות מישיגן, "אנו נחזיר את בעלך עֲבוֹדָה!" או לשמוע את לינדזי גרהם אומרת שלנשים יש מקום בדרום קרוליינה, כל עוד הן מבינות היכן המקום הזה נמצא, גברת צעירה. אבל אני חייב להודות, עדיין מרגיז לראות נשים אחרות מחבקות כל כך מגביל ומעניש השקפה, כזו ששומרת עליהן יתד אחד למטה אפילו שהוא מספק להן סולם של נשים אחרות לטפס עליהן עַל.
קשורים: חליפת החצאית של איימי קוני בארט אומרת הכל
גורם נוסף שאי אפשר להתעלם ממנו הוא שמדובר בבעיית נשים לבנות באופן גורף. נשים לבנות יכולות להרגיש בנוח יותר עם הכפיעה משלהן מכיוון שהן מרופדות בפריבילגיה של לובן. כשכנגד כל ההיגיון, טראמפ בעצם שיפר את המספרים שלו עם נשים לבנות (52% בשנת 2016 עד 55% בשנת 2020), אין להגיע למסקנה מלבד זאת נשים אלה החליטו שעדיפות הלבנה שווה לסחור באוטונומיה שלהן, גופנית או אחרת.
אני לא יכול להיות מופתע לראות את הפטריארכיה השמרנית משיגה רווחים עם גברים, אבל, ואולי זה היה תמים, הופתעתי לראות את זה מהדהד בצורה כה נחרצת גם עם נשים.
עם זאת, זה לא היה ניצחון מוחלט עבור האידיאולוגיה של סיפור השפחה. דלאוור גם בחרה את האישה הטרנסית הראשונה, שרה מקברייד, לסנאט האמריקאי, אשר נותן לי תקווה שלפמיניזם העולמי הפוך שדגלו קונוויי, בארט ודומיהם אין עדיין אחיזה ברזל לגמרי בממשלתנו. ולמרות שציפיתי ליותר סולידריות ~ בעידן MeToo ~ אסור לנו להתעלם מהרווחים שהשגנו.