תמיד הייתי חזיז קטן ומאושר. הייתי מרחיק לכת ואומר שאני תמיד האדם המאושר והמטופש מבין בני גילי. כנראה בגלל זה נמשכתי לאלתר. כשהתחלתי לעשות את זה בשיקגו, גיליתי שאני טוב בקומדיה מטופשת. לא רציתי לחיות במרחב שבו אתה מדבר על עוולות כל הזמן. לא רציתי להתחרות נגד המערכת. זה היה כואב, ורציתי ליהנות. אז עשיתי בדיחות על חיות בגן חיות בטוטוס. עשיתי קומדיה שמחה. לא עשיתי פוליטיקה.
לא יכולתי להתרגש יותר כשהתקבלתי לעבודה ב לילה מאוחר עם סת' מאיירס ב 2014. הדברים המטופשים שהתחלתי לכתוב עבדו. התחפשתי לשדון חג המולד שעושה מברקים שרים. הייתי מבצעת קומדיית מערכונים ואלתורים במשרה מלאה במשך כמעט עשור, וסוף סוף זה השתלם.
אבל אחרי הבחירות לנשיאות, מצאנו את עצמנו בעולם שבו הזכויות של כולם היו פתאום בסכנה. וכשזה קרה, דברים השתנו. הבנתי שגם קומדיה בשעות הלילה המאוחרות תצטרך להשתנות. זה בעצם גרם לי לעצבן. ידעתי שהחששות שלי כאישה שחורה היו שונים מאלה של רוב הקולגות שלי. תהיתי, "אם אסתכל בכנות על מצב העולם כפי שהוא חל עלי, האם למישהו יהיה אכפת? או שאצטרך לדחות את החששות שלי הצידה כדי לנסות להגיד את מה שעולה על ליבם של כולם?"
קשורים: אריתה פרנקלין שרדה הרבה חרא - ולימדה אותי שגם אני יכול
קרדיט: NBC/Getty Images
למחרת הבחירות הקולגות שלי היו הרוסים. אבל אמרתי להם, "העולם תמיד היה ככה עבור אנשים שחורים. הצטרף לכיף!" הם צחקו ועודדו אותי לכתוב קצת על הרגש הזה. עשיתי, וזה הוצג בתוכנית באותו ערב. אמרתי בדיוק את מה שהרגשתי דרך העדשה הספציפית שלי, וגם - לא כדי לטלטל את הצופר של עצמי, אבל אני הולך לטלטל את הצופר שלי - כנראה שהצופים אהבו את זה מאוד. אז אף פעם לא הפסקתי.
גדל באומהה, נב. (ולפני שאתה שואל, כן, יש אנשים שחורים באומהה; למעשה, מלקולם X נולד שם), לא דיברנו בפתיחות רבה על גזענות מערכתית. אצטרך להקדים סיפורים עם, "אני לא רוצה שזה יהפוך לעניין שלם על גזע, אבל...", כאילו מישהו עושה לי טובה מקשיבה לי מדבר על דברים חשובים. אבל ניסיתי לעקוב אחר המנטרה של המשפחה שלי: זה נחמד להיות חשוב, אבל חשוב להיות נחמד. הבעיה היחידה היא שיש כמה מאוד נֶחְמָד גזענים שם בחוץ, כמו האנשים שאמרו לי, "אתה קרדיט לגזע שלך" או "אתה לא כמו אנשים שחורים אחרים". אלה אותם אנשים ש חושבים ששוטרים תמיד מוצדקים להרוג אנשים או שחושבים שהורים מופרדים מילדיהם בגבול "זה הגיע". זה עושה אותי כּוֹעֵס. ואני לא יכול להתעלם מהכעס שלי יותר.
קשורים: הכירו 5 נשים המובילות את המטען להגנה על זכויות המהגרים בטקסס
קרדיט: NBC/Getty Images
התעלמות מהכעס שלי היא המקבילה להתכחשות לאנושיות המלאה שלי. לפני הבחירות לכולם היה רשות לכעוס חוץ ממני, שמא אתפס כאישה השחורה הזועמת. אמהות כדורגל כעסו על המחיר של תותים אורגניים. חובבי מריחואנה כעסו על הירידה באיכות הגראס בבר הניצנים המקומי. ובכל זאת התסכול שלי מגזענות מערכתית היה חייב להישאר מוסתר? "לא תודה!" גדול ושמן
הבחירות האלה שינו אותי כמבצע וכאמריקאי. למדתי שהטיפשות שלי לא חייבת לקחת את המושב האחורי לפוליטיקה. במקום זאת, השניים הולכים יחד. התברר שהכעס הציבורי שלי לא היה משהו שגרם לאנשים לאי נוחות; זה עשה לי הרבה חברים חדשים. שמעתי, "אה, גם אתה כועס? בסדר, אני לא משוגע." הדיבור על הנושאים הללו הוא למעשה די מרומם. לומר את דעתך ולהרגיש שנשמע זה לא מותרות שיש לנשים שחורות רבות. בסופו של דבר, אני לא אחראי למה שמישהו חושב עליי, אבל אני אחראי להשתמש במצע שלי כדי לדבר אמת לשלטון. וכך אני עדיין זוכה להיות חזיז קטן ומאושר... רק עכשיו אני מתפוצץ לנוכח הדיכוי.
לסיפורים נוספים כמו זה, הרם את גיליון ספטמבר של בסטייל, זמין בדוכני עיתונים, באמזון ועבור הורדה דיגיטלית עַכשָׁיו.