זה לא משנה במה אני צופה בטלוויזיה, התגובה שלי עדיין זהה: קפיצה קטנטנה ומפוחדת, ואחריה אנחת רווחה ברגע שאני נזכר בזה, חכה רגע - ההצגה הזו היא לא החיים האמיתיים. זה לא משהו מפחיד או מפחיד שגורם לי להרגיש חרדה (אם כי, כן, בליי מנור החזיק אותי ער בלילה). זו העובדה שזו 2020, ובכל פעם שאני רואה מישהו לֹא לובש מסכה, אני מיד מרגיש מודאג ומודאג.
בשיחה עם חברים ועמיתים לעבודה, אני יודע שאני לא לבד כשזה מגיע לחרדת מסכת צופים, או "נטפליקס ופאניקה" - ביטוי שמאז קיבלנו בברכה באוצר המילים שלנו. סצנות מסיבה, חיבורים אקראיים, אזכור קצר של "לא מרגיש טוב" - גם אם זה משהו בדיוני וגם אם התוכנית או הסרט הזה צולמו לפני עשרות שנים, זה כבר לא מרגיש טיפשי ומהנה לצפייה. בילינו כל כך הרבה מהשנה הזו בהתרחקות חברתית ובנקיטת אמצעי זהירות בגלל מגיפה עולמית. במבט ראשון, מישהו שדוחף קהל או משחרר שיעול חזק על המסך נראה מוזר ביותר ואפילו מסוכן.
אפילו כשאני צופה בתוכניות ריאליטי, שבהן אני יודע שהצוות היה בהסגר ונבדק מספר רב של פעמים, אני עדיין בהלם לראות התנהגות חסרת דאגות שכזו. אני אוהב תחרות היכרויות באותה מידה
אי אהבה אוֹ רווקה מעריץ, אבל לראות אנשים מתנשקים בנוחות עם זרים מוחלטים בלילה הראשון? אני מזכיר כמה מהר COVID-19 יכול להתפשט. בזמן שאני עדיין צוחק ומתכוונן בכל פרק, אני גם דואג בעורף. מה אם למישהו היה א שגוי שלילי במבחן שלהם? או מה אם הם כל כך מתרגלים לסביבה המבוקרת הזו, עד שהם יאכזבו את השמירה שלהם ברגע שהם יצאו מהבית? זה משהו נוסף שלא התכוונתי לחשוב עליו, ובכל זאת, הנה אני כאן.אני יודע שזה לא הגיוני. אני יודע שזה החלק הקופצני של בינג' באפי קוטלת הערפדים זה כל הסצנות עם שדים, לא הזמן שבו היא ברחה ונסעה באוטובוס ארוז עם אנשים בלי ללבוש PPE. אני יודע שזה יותר פופולרי לחשוב כמה זה יהיה לשכור א חבריםדירה כמו, ולא שכולם רצים הלוך ושוב במסדרון, נוגעים בדלתות ואז נוגעים אחד בשני. אבל עכשיו זה הרגל לדאוג לבריאותם של כולם, ולמרות העובדה שזה גורם מתח נוסף בזמן הניסיון להימלט מהאבון והקדרות, אני לא משוכנע שזה דבר רע.
שמענו שוב ושוב שאנחנו חיים ב"זמנים חסרי תקדים". נטפליקס ופאניקה פשוט קורות להיות אחת ההפתעות הלא כל כך מהנות של 2020, ואני מקווה שבדיוק כמו נגיף הקורונה, זה ייעלם בקרוב.
