כל מי שאי פעם גר או ביקר בלוס אנג'לס יודע שהכבישים המהירים כאן הם לא מקומות שבהם אתה באמת רוצה לבלות.

הם המקומות שאנו נאלצים להיות בהם בזמן למעשה בדרכנו למקום אחר. מעברים ליעדים שלנו. רעות הכרחיות ולכאורה הדרך ה"מהירה" ביותר להגיע מנקודה א' לנקודה ב' בעיר מאוכלסת מדי.

שמור לסצנת הפתיחה ב לה לה לנד, שבו הפכו הכבישים המהירים של העיר לבמה פנטסטית, צבעונית ותוססת לנאמבר מוזיקלי אופטימי, במציאות, הם אפורים משמימים שבילים חנוקים בקווי תנועה נוהמים - מכוניות על גבי מכוניות מלאות נוסעים חסרי סבלנות וממורמרים פולטים זרמי פליטה כמו רבים כל כך מתנפצים תלונות.

זה היה במקום כל כך חסר תקווה שמצאתי אהבה כשבעלי, הצלם ארט סטרייבר, הציע לי נישואין בכביש המהיר של סנטה מוניקה, או כפי שהמקומיים מתייחסים אליו, "ה-10." ליתר דיוק, זה היה ביציאה של לה בריאה, שם יורדים אם רוצים לבקר ב-LACMA או ב-La Brea Tar Pits או אולי בחנות המגניבה American סְמַרטוּט.

יצאנו כמה שנים והיינו באותה תקופה, עבדנו יחד בלשכה במרכז העיר L.A של מגזין אופנה לאומי ועיתון, הוא כצלם ואני כעורך/עיתונאי. ביום המסוים הזה, היינו ב-Volkswagon Jetta החום שלו, בדרך לצילומי אופנה.

click fraud protection

כשהתקרבנו ליציאה ל-La Brea, הוא ביקש ממני בנונשלנטיות לפתוח את תא הכפפות שלו כי הוא אמר שהוא צריך את משקפי השמש שלו. חשבתי שזו בקשה מוזרה מכיוון שזה היה בוקר אפור (אנחנו קוראים לזה "קודר יוני") אבל פתחתי את תא ומיד ראיתי את אחת מאותן קופסאות קטיפה שחורות וקטנות - מהסוג שמחזיק, לגמוע, טבעות אירוסין.

מופתע, מזועזע, ואולי קצת מבוהל - סגרתי את הדלת בטריקה.

"אה, אני לא רואה את המשקפיים שלך," אמרתי. "אתה בטוח שהם היו שם?"

בלי להירתע, הוא משך בשלווה את המכונית לצד הדרך.

"מה אתה עושה?" צווחתי.

עצירה לצד הכביש המהיר, אלא אם כן יש לך פנצ'ר בצמיג, היא בדרך כלל לא רעיון חכם. אבל אני ידע מה שהוא עשה, וזה הפחיד ומריג אותי בו זמנית. הייתי בערפל כשהוא הסתובב אל תא המטען. העפתי את צווארי לראות מה הוא זומם וראיתי אותו מסיר את המצלמה שלו יחד עם חצובה ובקבוק שמפניה.

הוא פתח את השמפניה הצוננת, הציב את המצלמה שלו, ואז הגיע לצד הנוסע של המכונית. כשהוא פתח את הדלת, לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.

הוא דג את קופסת הטבעות מתא הכפפות, כרע על ברך ואמר "גליניס קוסטין, תוכל בבקשה להתחתן איתי?"

כשמשאיות ענקיות ומכוניות ספורט זעירות מיהרו על פנינו, עניתי בדמעות ובנחישות, "כן!"

הוא החליק את הנוצץ הקלאסי בחיתוך יהלום על הקמיצה השמאלית שלי ונישק אותי בדיוק כשהמצלמה שלו כבתה, ותפס את הרגע. מודה, למעשה מצאתי אהבה הרבה לפני הרגע הזה. אבל ה"עסקה", הצהרת האהבה, ההסכמה ההדדית שרצינו לבלות את שארית חיינו ביחד, הייתה מלט במקום חסר התקווה הזה עשוי מלט ובטון, עם מטמוני זרים שרופים לידנו כלא יודעים עדים.

אחרי שהוא חזר לרכב ויצאנו למשימה שלנו, התפעלתי מהחומרה החדשה שלי ושאלתי אותו (מבעד הצחוק והדמעות שלי) למה הוא בחר בכביש המהיר של סנטה מוניקה.

"זה המקום שבו אנחנו מבלים את רוב זמננו", הוא ענה. "והיו לנו כאן הרבה שיחות מדהימות ועמוקות. אולי זה אפילו המקום שבו התאהבתי בך."

הייתי חייב להודות שהוא צדק. להיות תקועים בפקקים האלה נתן לנו הרבה זמן להכיר אחד את השני באמת ולנהל שיחות משמעותיות על כל דבר, ממוזיקה וסרטים ועד משפחה, דת ופוליטיקה.

"ולמה היציאה של לה ברה?" בדקתי.

"אתה תזכור את הרגע הזה ממש כשתעבור כאן." הוא חייך. "וזה הרבה." גם בזה הוא צדק.

שנים רבות ושתי בנות מאוחר יותר, אנחנו כבר לא עובדים במרכז העיר. אבל אם אני - או אנחנו - מתכוונים לומר, קונצרט בסטייפלס סנטר או משחק בייסבול באצטדיון הדודג'רס, והתנועה גרועה, יש לי לפחות סיבה לחייך כשאני חולף על פני היציאה של לה בריאה.