ידעתי שהקשר שלי באמת נגמר כשהתעוררתי ביום השנה החדשה במיטת קומתיים ליד חבר קרוב שישן בשקט בחולצה. החבר שלי התותח המשוחרר גרם לסצנה בבר רק כמה שעות ערות לתוך 2016 וחבר שלי משך אותי משם, תקע אותי במונית ושכבתי איתי עד שהרגשתי בסדר מספיק לצחוק על העובדה שהשנה החדשה שלנו התחילה איתו בעוד onesie.

החבר שלי הופיע עם ורדים לבנים זמן קצר לאחר מכן ועברו עוד ארבעה חודשים עד שהקשר בן חמש השנים הסתיים באופן רשמי. ישבנו על קצה המיטה שלו, בהינו בכל דבר מלבד זה, ולבסוף הודינו שזה פשוט לא עובד.

אז, כשהרוח נדפקה ממני, יריתי אבוקת חילוץ. לכאורה בתוך דקות אחד מהחברים הכי טובים שלי מהמכללה הופיע ליד דלת חדר השינה. היא אספה בלי מילים את הדברים שלי, נסעה איתי ברחבי סנטרל פארק וישבה איתי בזמן שאני רעדתי, התייפחתי ויללת "איך" שוב ושוב. היא נשארה עד שהפסקתי לפקפק ביקום והתחלתי שוב לשאוף נשימות אוויר מלאות. כשהיא עזבה כדי לחזור לחייה האמיתיים, הדהים אותי שהיא עזבה הכל ביום ראשון מנומנם כדי לשבת ולראות אותי מתפרקת לתוך התקף של שברון לב. ופתאום לא זכרתי את הפעם האחרונה שעשיתי את זה בשביל חבר.

כשאתה במערכת יחסים, יש לך מישהו - מישהו שמסכים איתך, מישהו שתומך בך, מישהו שנשאר איתך ביום שישי בערב. מישהו שלי שמר על שביעות רצון, וכתוצאה מכך נהייתי שאנן. היו לי טונות של חברים. וראיתי אותם הרבה, כנראה יותר מהממוצע. אבל לא הייתי מאורסת. הייתי שם כדי לשתות ולרקוד בליל שבת, אבל נמנעתי מהתדיינות ושיחות בלילות. אז, בחודשים הקרובים, יריתי בכל אבוקת חילוץ בארסנל שלי.

click fraud protection

אנחנו יודעים שהחברים שלנו תמיד יהיו שם בשבילנו. אנחנו סומכים על זה. סמכתי על זה. אבל לא ידעתי את היכולת שהם יהיו שם בשבילי לפני הפרידה שלי. לא ידעתי שאותו חבר שהסתער על החדר של האקס שלי יחזור למיטה שלי כעבור שבועות כדי לצאת איתי מהתקף פאניקה ואז לקנות לי דייקריס.

לא ידעתי שחבר שלי יקנה, בגחמה, כרטיס לפסטיבל המוזיקה של האקס שלי ויטוס ברחבי הארץ כדי ללכת איתי. לא ידעתי שחבר שלי ילך איתי מרחוב 23 עד 79 (בטריזים לא פחות) אחרי שאני פרצתי בבכי במסיבת יום הולדת של חבר אחר. (לא ידעתי שלחברה אחרת לא יהיה אכפת שבכיתי במסיבת יום ההולדת שלה.)

כשהאופי האימפולסיבי שלך (סוף סוף) מסתדר לטובתך והחבר הכי טוב שלך טס לרוחב הארץ כדי להסתובב בפסטיבל מוזיקה בשמש למשך ארבעה ימים מאושרים איתך. ☀️❤️ #גחלילית

תמונה שפרסמה לינדזי דולק (@ledolak) ב-20 ביוני 2016 בשעה 17:43 PDT.

לא ידעתי שחבר שלי יבשל לי ארוחות ערב ביתיות בזמן שאני מתעמק באותן החרדות במשך כמה לילות שבוע שהייתי צריך. לא ידעתי שחברה שלי תלך לאסוף את החפצים הארוזים שלי אצל האקסית שלי - ואז לאחסן אותם בדירת חדר השינה שלה. לא ידעתי שחברה שלי תזמין אותי לטיול למיאמי עם החברים שלה כי לא היו לי תוכניות לסוף שבוע. לא ידעתי שחבר שלי יסגר את עצמו בשירותים ויושב איתי על הרצפה כי הייתי עצוב מכדי להיות במסיבה. לא ידעתי שחבר שלי ייצא איתי בכל פעם שאבקש, ואז לא יכעס עליי כשהתחלתי לבכות בכל פעם שאני יוצא.

לא ידעתי שהחברים שלי יסלחו לי על ההתפרצות, יתנו לי להרגיש עצוב בחודש השלישי כמו ביום השלישי, ויסלחו לי על הכל. לא ידעתי שהחברים שלי יהיו עמוד השדרה שהייתי צריך כששלי סירב להחזיק אותי. איבדתי את מישהו שלי. אבל בחודשים שחלפו מאז, החברים שלי הפכו למישהו החדש שלי. אני מדבר ונוגע יותר בבסיס. אני מזדהה. אני משחרר הכל ורץ כשאני יכול. אבל אולי הכי חשוב, אני מבין שאהבה מרגישה אותו הדבר בין אם היא מגיעה מהאחר המשמעותי שלך או מהחברים שלך. זה ממלא את החזה שלך, מחזיר לך את התיאבון ודוחף אותך קדימה בכל זאת. אהבה היא סבלנית יתר על המידה וסלחנית בטיפשות. זה יגרור אותך מהמיטה למופע קומדיה כדי להצחיק אותך ויאפשר לך להישאר במיטה כשאתה לא יכול לדמיין לצחוק. זה יזכיר לך את הערך שלך כשאתה לא מזהה את עצמך במראה. אהבה תמרח עבורך את הקונסילר שלך על העיניים הנפוחות שלך.

בכנות, עדיין יש לי ימים רעים. ברוב הרגעים אני שמח, אני קל יותר, אני צוחק, אני בסדר. ברגעים אחרים, אני עדיין בוכה וצורח ומטיל ספק בכל תנועה שעשיתי. אבל יש לי מישהו שיזכיר לי שזה בסדר. שברון הלב ייפסק, אבל אבוקות החילוץ לא חייבות.