בדיוק באותו הזמן השפית מיסי רובינס אולי עדכנה את הביוגרפיה שלה כך שתכלול בַּעַל מִסְעָדָה, היא גם יכלה להוסיף לוחם סרטן גם לזה. ככה הסרטן: אכזרי, מהיר, ופחות או יותר תמיד בלתי צפוי, לעתים קרובות מגיע בזמן הכי לא מתאים. אבל עבור רובינס, שהייתה בעיצומו של בניית זוג מסעדות חלומות משלה, היא לקחה על עצמה את מאבק הסרטן כמו כל דבר אחר - בכך שהחזיקה את הראש למטה והעין על קו הסיום.
כשגדלה מחוץ לניו הייבן, קונטיקט רובינס אומרת שאוכל היה חלק עצום מהעולם של משפחתה, אבל קריירה במטבח לא עלתה בראשה. "אף פעם לא בהכרח חשבתי שאהיה שפית", היא אומרת בה בסטייל סרטון Badass Women, למעלה. "פשוט חשבתי שאכנס איכשהו לעסקי המסעדנות - מאוחר מאוד בחיים."
ואכן, שנים מאוחר יותר, כשרובינס הייתה סטודנטית באוניברסיטת ג'ורג'טאון בתחילת שנות ה-90, היא החלה לשתול את הזרעים לקריירה קולינרית. בהשראת חברת ילדות שבישלה בנקודה חמה בשיקגו, רובינס החלה לדפוק על דלתות.
"התחלתי במטבח בגיל 22 עם אפס ניסיון", אומר רובינס. "[אבל] כשראיתי את חבר שלי מבשל במסעדה המפורסמת הזו בשיקגו, קיבלתי ממש השראה על ידה ואמר, 'אני אנסה את זה'. בזמנו, [להיות שף] לא היה כל כך ידוע מִקצוֹעַ."
למרות שלהיות שף לא הייתה הקריירה המגניבה שהיא עכשיו, זה עדיין היה תחרותי בטירוף (שלא לדבר על מועדון בנים), ועם אפס ניסיון, הכניסה בדלת לא הייתה קלה. עבודה במשרה חלקית במסעדה הובילה לבית ספר לקולינריה שהובילה להתמחויות וחניכות שבהן היא עבדה בטופ שפים במסעדות הנודעות בעיר ניו יורק כמו מרץ, ארקדיה ומועדון הלובסטר, שם רובינס ישמש כסו שֶׁף. עד מהרה, המטבחים של צפון איטליה אותרו, ורובינס עבר לחו"ל כדי ללמוד וללמוד.
"הייתי עובר ממסעדה למסעדה ומבלה חודש בכל אחת; התאהבתי בבישול איטלקי אזורי", היא אומרת. רובינס אסף ידע במוצרים איטלקיים, טכניקות והתמקדות במרכיבים איכותיים, ושישה חודשים מאוחר יותר, היא חזרה למנהטן, שם עבדה כסו שף ואחר כך כשפית המטבח בסוהו גרנד מלון.
בשנת 2003 עבר רובינס לשיקגו, שם, כשף מנהל של Spiaggia, המסעדה הייתה מועמדת על ידי קרן ג'יימס בירד למסעדה יוצאת דופן בארץ פעמיים ועבור שירות מצטיין ב 2008. רובינס תמשיך לשמש כשפית בכיר של מסעדות A Voce, שם שהתה עד 2013, זכתה בכוכב מישלן בכל מיקום במנהטן, וזכתה לתואר אוכל ויין השפית החדשה הטובה ביותר במהלך כהונתה.
"הייתה לי הצלחה גדולה בעסק הזה וזו הייתה דרך ארוכה מאוד", אומרת רובינס על המיקוד שלה בקריירה. "זה לא קשור לפרסים או לכוכבים ולשבחים - זה לשמח אנשים. עשיתי מה שרציתי ושמחתי לעשות את זה. כשאתה יכול לעשות את זה, דברים יכולים ללכת בדרך שלך".
רובינס הייתה מוכנה לצאת בכוחות עצמה: היא עשתה מחקר (ונסיעות) כדי לבנות את המסעדה שתמיד רצתה עם שותפה העסקי, שון פיני.
"מבחינתי, הרעיון של הצלחה היה תמיד מקום משלי", אומר רובינס, ומוסיף שהמיקום היה המפתח. "החלום היה להיפתח במנהטן". אבל ברגע שחלל ייחודי של ברוקלין התפנה, היא נאלצה לשקול מחדש את המקום. (על ברוקלין, רובינס אומר: "חשבתי, מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות זו הייתה החלטה מדהימה שהפכה אותי לאדם פתוח יותר.")
בתחילת 2016, רובינס ופיני פתחו את ליליה בחנות פחחות רכב לשעבר בצפון וויליאמסבורג.
לכאורה, מיד, השולחנות של ליליה היו עמוסים (הם עדיין) וקשה היה להשיג הזמנות - מה שהפך אותם לנחשקים הרבה יותר. ניו יורק טיימס מבקר האוכל פיט וולס העניק לליליה שלושה כוכבים וציין בחריפות שפסטה מתוצרת רובינס היא " דרך ישירה לאושר", שתושבי ניו יורק נמנעו ממנו מאז שעזבה את שתי מסעדות A Voce 2013. הגישה המתחשבת של רובינס לבישול אוכל איטלקי זיכתה אותה בנאמנות של מחנה חדש של סועדים בברוקלין, עוד יותר שבחים, ועוד מועמדות לפרס ג'יימס בירד.
"אני בוס כבר הרבה זמן אבל זה שונה כשאתה בעל מסעדה משלך. אני לא יכול לדמיין שאי פעם לא אהיה הבוס של עצמי", אומר רובינס ומוסיף שגם ההכרה נחמדה. "זה מרגיש טוב ומאשר ומקבל. אבל, שוב, אתה לא יכול לעשות את זה כדי לזכות בפרס - אבל הזכייה בפרס עדיין מרגישה מדהים."
חמה על ההצלחה של ליליה, היא התחילה לעבוד על פתיחת מקום שני. בעיצומו של התכנון, רובינס קיבל חדשות נוראיות בעקבות ממוגרפיה שגרתית. לאחר בדיקות מקיפות, רובינס קיבלה אבחנה של סרטן השד, וחייה השתנו מיד. היא נאלצה לספר לשותפה העסקית שלה ולשאר צוות ליליה, שלדברי רובינס תמכו להפליא. עם תוכנית קיימת - ניתוח כריתת גוש ואחריו טיפול בקרינה - היא שוב נאלצה לשים עין על הפרס. רובינס נשענה על המטה שלה כדי להמשיך את ליליה והם עברו. אחרי הכל, עדיין קשה להשיג את ההסתייגויות האלה.
"ידעתי מוקדם מאוד שאני הולכת להיות בסדר", אומרת רובינס על האבחנה שלה. "פשוט הייתי צריך לקחת את הזמן כדי להתמקד ב[טיפול בסרטן] מבלי לאבד את המיקוד בליליה או מיסי." זו האחרונה הייתה המסעדה השנייה שלה שטרם נפתחה.
מיסי נפתחה בסוף 2018, גם היא בוויליאמסבורג, עם המתנה להזמנה ואוכלים מתלחשים על חדר פסטה. (בעוד שהם מגישים כ-500 קערות אטריות ביום, פיט וולס כינה את מיסי "הרבה יותר ממסעדת פסטה" והעניק לה שלושה כוכבים).
אם רובינס גורם לזה להיראות הכל נראה קל, זו רק עוד מיומנות בארסנל שלה; היא ממוקדת ומעריכה כתמיד: "אני חושבת שסרטן השד עזר להפוך אותי לגרסה טובה יותר של עצמי", היא אומרת ומוסיפה שהעצה שלה ל אחרים זהים לעצמה: "לכי בדרך שלך, היו נאמנים לעצמכם, קח את הזמן, תוריד את הראש ועבוד על מה שאתה מתרגש על אודות."
