מתי CNN התחיל לפני 40 שנה ביוני הקרוב, היינו בשיא המלחמה הקרה, והמייסד שלנו טד טרנר רצה ליצור ארגון חדשות בינלאומי כדי להפגיש בין אנשים במהלך אחד המפחידים בעולם פִּי. מלחמה גרעינית הייתה הפחד הגדול ביותר והאיום הגדול ביותר אז.
הצטרפתי לצוות ב-1983, היישר מאוניברסיטת רוד איילנד. בזמנו חשבתי, "נהדר, אני אלמד כאן בעבודה, ואז אלך לעבוד כמו שצריך ברשת אמיתית". לא ידעתי ש-CNN הולכת להיות הליגות הגדולות.
המוטו של טד ב-CNN היה, "להוביל, לעקוב או לצאת מהדרך". ותמיד ניסיתי לעמוד בזה. המבחן הגדול הראשון שלי ככתב חוץ הגיע כאשר נשלחתי לחו"ל בקיץ 1990. תוך מספר חודשים פלש סדאם חוסיין לכווית, מה שהוביל למלחמת המפרץ הראשונה.
אף אחד לא מוכן לעבור מאורח חיים רגיל לאורח חיים קיצוני. ולהיות כתב מלחמה ואסונות זה קיצוני. אתה חי על קצה החיים ולכן על קצה המוות. ככתבת חדשה, לקח לי זמן להתרגל לחיות בין תושבים שנפגעו, שם כל אחד יכול להיות קורבן. אבל הייתה לי עבודה לעשות, אז למדתי והסתגלתי כל שלב בדרך.
המלחמה הבאה שלי הייתה בבוסניה, ודיווחתי מסרייבו כשהאזור כולו היה סגור. או עבדת או ישנת בחדר דמוי מעונות במלון הפתוח היחיד. בכל עת אתה יכול לצלוף או להפגיז. בעצם סיקרתי רצח עם. ומכיוון שהעולם לא רצה להתערב כדי לעצור את זה, המעצמות הגדולות כמו האמריקנים, הבריטים והצרפתים אמרו, "כל הצדדים אשמים באותה מידה. ואין באמת שום דבר שאנחנו יכולים לעשות בקשר לזה." ובכן, יכולתי לראות בוודאות, מהשטח, שזה לא היה המקרה. היה תוקפן, והיו קורבנות. ומהר מאוד הבנתי שאם לא הייתי מוכן ומסוגל לדווח על האמת, אני חסר תועלת.
באותו רגע למדתי שעיתונאות זה לא נייטרליות. אתה לא יכול להיות ניטרלי כשאתה עד למשהו כמו רצח עם. מדובר באובייקטיביות, בחקר כל הצדדים. אבל אתה לא יכול להתייחס לכל הצדדים באופן שווה כאשר ברור שהם אינם שווים. זה הגדיר מחדש את כל ההשקפה והאחריות שלי ככתב. ומאז המנטרה שלי הייתה, "תהיה אמיתי, לא נייטרלי".
דרך דיווח זו אינה באה ללא סיכון. נכנסתי למקומות שבהם יש אש חיה; חייתי באזורי מלריה; הייתי בעיצומו של רצח עם ברואנדה, שם היו משוגעים שסבלו מסמים, התנדנדו מסביב למצ'טות. וגם עיתונאים הם מטרות.
כן, לעתים קרובות זה היה מסוכן, אבל הצד השני הוא שלמדתי לחפש את קרן האור. תמיד ניסיתי למצוא את נתח האנושות הזה בכל מקום שהייתי. אני מקבל שמחה ונחמה בדרך שבה אנשים באמת מתאחדים בעתות מצוקה. אנחנו בהחלט רואים את זה עכשיו עם מגיפת הקורונה.
במובנים מסוימים, כל מה שהפנמתי מהעבודה בשטח מרגיש כאילו זה היה אימון לתנאים הקשים שאנו מתמודדים איתם היום. זה היה אימון לנעילה, לפעולות חירום, ואיך לקבל עובדות ומידע מרחוק בטלפון או בסקייפ. טקטיקות ההישרדות האלה חשובות עוד יותר כי מה שאנחנו מתמודדים איתו עכשיו הוא סוג אחר של אויב, זה שעלול להיות מתיש יותר מכיוון שהוא גרם לכל העולם להתחרפן לַעֲצוֹר.
מכל המלחמות, האסונות, המגיפה והמגפות שכיסיתי, זה משחק כדור שונה לגמרי. האינסטינקט שלי הוא תמיד למהר לעבר כל מה שקורה. אבל זה לא כמו מלחמה, או טרור, שבה אתה יוצא לשם ומתנגד ומראה שאתה לא מפחד. כולנו מאחורי דלתיים סגורות. אני רווק ועובד מהבית, אז אני מבין את הלחץ שכל כך הרבה אנשים עוברים עכשיו. ודיווח ב עידן טראמפ, שהיא רק תקיפה אינסופית של הבית הלבן על התקשורת, גרמה לי לרצות להכפיל את האמת והעובדות.
אנשים איבדו את אמונם במומחים ובמוסדות. יש אפילו אנשים שמפקפקים במדע. אני חושב שזה כל כך מסוכן. כרגע, זה ההבדל בין חיים למוות. היה מסע בלתי פוסק של מנהיגים חסרי מצפון בשנים האחרונות כדי להשמיץ את העיתונות, להשמיץ עובדות, אבל עכשיו אנחנו צריכים מומחים יותר מתמיד. אני לוחם למען האמת. אני בהחלט אמשיך לעשות את זה. לא אכפת לי שיאהבו אותי בעלי הכוח. אני אמשיך להילחם במאבק כל עוד יש בי נשימה.
ככתב חוץ, סיקרתי גם מצעדים, הפגנות ומהפכות רבות. כשדיווחתי על ההפגנות במהלך האביב הערבי במקומות כמו לוב, עיראק ולבנון, קראתי לזה למה שזה היה - תנועה ברחובות נגד אי צדק, ולמען שוויון וחירות. וזה בדיוק מה שאנחנו עדים עכשיו בארצות הברית, וברחבי העולם, מאז הרצח האכזרי של ג'ורג' פלויד. זו התקוממות למען צדק ונגד הרג של שחורים ללא עונש.
כל הקריירה שלי נבנתה סביב דרישה למתן דין וחשבון - על פשעי מלחמה, על הפרות זכויות אדם, על אי שוויון בין גזע ומגדר - כך שהייתי מאוד מכוון למערכת המשפט. לכן סיסמת המחאה "אין צדק, אין שלום" היא לא רק סיסמה. זה חיוני לחלוטין. ועל זה בדיוק הרגע הזה בהיסטוריה.
להפגנות יש מרכיב מדיניות חשוב מאוד. הם נועדו להוביל לשינוי, אז אנחנו חייבים לשמור על זה ועלינו לבקש את הבקשות הגדולות. גזענות מוסדית קיימת וצריך להדוף אותה. עכשיו זה הרגע. והמנהיגים הפוליטיים שלנו צריכים להקשיב.
סוף סוף אנחנו רואים מדינות מתחשבנות בעברן הגזעני, בעלי העבדים. בראיונות שעשיתי מאז רצח ג'ורג' פלויד, דיברתי עם אנשים רבים בקהילה השחורה, אבל דיברתי גם עם מנהיגים לבנים בולטים שאומרים, "אנחנו יצר את זה, אז אנחנו גם צריכים להשתתף בתיקון זה." שיתוף הפעולה הזה חשוב ביותר כי הצדק לא יקרה רק עם קבוצה אחת או אחרת, זה חייב להיות הכל חֶברָה.
אני אשאיר את הזרקור שלי על תנועת Black Lives Matter כי אני לא רוצה לראות שלפוליטיקאים, תאגידים או אנשים יש רק רגע האשטאג. זה לא עסקים כרגיל. אנחנו חייבים להפוך את העולם שלנו למקום טוב יותר. אלימות משטרתית היא סימפטום של גזענות מבנית הבנויה על עוני מבני. המערכת נועדה לדכא קבוצה זו על מנת שקבוצה אחרת תשגשג. אני חושב שבכל תחומי החברה, עלינו לפתוח את הדלתות ולהפוך הזדמנויות חינוכיות, כלכליות ומקצועיות לזמינות יותר. אחרת, זה רק מס שפתיים. ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לתת לרגע הזה ללכת לאיבוד.
מגיפות התאומות של נגיף הקורונה והגזענות סיפקו לכולנו הזדמנות ענקית. ואנחנו צריכים להיות מספיק חכמים, אמיצים מספיק, אמפתיים מספיק וישרים מספיק כדי לתפוס את הרגע ולעשות את העבודה הדרושה. אנחנו צריכים לחזור למקום שבו הקיטוב הפוליטי ההיפר-מפלגתי הזה שהוא כל כך רעיל מתחיל לדעוך. אני מקווה שיש אור אחרי כל זה. אני מקווה שכולנו עומדים באתגר. ואני באמת מקווה שהפעם יגרום לנו להעריך מחדש את האנושות שלנו, בין אם זה כרוך בשינויי אקלים, זכויות אדם, קפיטליזם, או פשוט את איכות המנהיגות שאנו בוחרים. האמת היא שלפעמים הימים האפלים ביותר מביאים את הסוג הנכון של שינוי.
—כפי שנאמר לג'ניפר פריס.
Amanpour הוא העוגן הבינלאומי הראשי של CNN בתוכנית עטורת הפרסים לעניינים עולמיים אמנפור והמארח של אמנפור ושות' ב-PBS.
לסיפורים נוספים כמו זה, הרם את גיליון יוני של בסטייל, זמין בדוכני עיתונים, באמזון ועבור הורדה דיגיטלית עַכשָׁיו.
