זה הזמן בשנה לדבר על כל מה שקשור לאהבה. (זה יום האהבה, נאץ'.) אבל השנה אנחנו חושבים מחוץ לקופסה - לא שיחת ארוחת הערב והקוקטייל הרגילה שלך! אנחנו תוהים, האם אפשר פשוט לשאול 36 שאלות כדי להתאהב?
נשמע מטורף, אני יודע. אבל אחרי קריאה המאמר של מנדי לן קטרון בניו יורק טיימס, שהוא התיאור שלה ממקור ראשון של מחקר התנהגותי שנערך על ידי אחד ד"ר ארתור ארון, לא יכולתי תעזור אבל תוהה אם זה יהיה המפתח שיש מישהו בצד השני של אטריות הספגטי שלי V-Day. כך זה עבד במחקר של ד"ר ארון: כל זוג שאל אחד את השני 36 שאלות, ואז בוהה ארבע דקות זה לעיניו של זה ולפרסטו, זוג מהמחקר התחתן בשש הבאות חודשים. נשמע ממש קל!
אז בשבוע שעבר השתתפתי בניסוי שניסה להתאים בניו יורקים בודדים בדיוק עם המחקר הזה בראש. עם זאת, המערך היה שונה במקצת מהסיפור של קטרון. לאחר ביצוע צ'ק-אין לאירוע, קיבלו את פנינו סדרה של שולחנות שהוצבו באולם התעמלות של הכנסייה. בכל שולחן הוצבו שלושה זוגות. הסצנה הזכירה מעט ריקוד בחטיבת הביניים עם סודה פופ וקישוטי יום האהבה, אבל לא נתתי למראה להביס אותי!
בראש החדר, MC הכריז על כל שאלה, ואיש הייפ שלט בשעון שכן לכל השאלות הוקצו שתי דקות של דיון. אחרי מעט מאוד שיחת חולין, הבליינד דייט שלי ואני קפצנו ישר לתוך השאלות בלי להסתכל לאחור! מערכת השאלות הראשונה התחילה בקלות ב"מי תרצה כאורח ארוחת ערב?" ו"האם תרצה להיות מפורסם? באיזה אופן?" ומגיע בהדרגה לאינטימיות יותר כגון, "אילו תפקידים ממלאות אהבה וחיבה בחייך?" ו"מתי בפעם האחרונה בכית מול מישהו? בעצמך?"
למרות שזה התברר כתרגיל טוב להכיר מישהו, ניצוץ ראשוני בין ה שני צדדים וסביבה נוחה יותר היו טובים יותר לטיפוח מציאות חיבור. באופן אישי, הייתי יותר בבית בבר (מה שהיה דומה לחוויה של קטרון). למרבה המזל, המצב נהיה קצת פחות מביך כאשר אני ובן זוגי התחלנו לשוחח עם צמד אחר ליד השולחן (ה נראה שהזוג השלישי ממש מצליח, מתכננים אולי להשתתף בטורניר הטניס הפתוחה של ארה"ב ביחד הבא קַיִץ). זה שינה את החוויה מ"דייט" ראשון קצת מביך לצ'אט קבוצתי בין חברים חדשים. לא ממש אהבה, אבל בהחלט בילוי לילי מעניין!
