גם אחרי 40 שנה של הצלחות "בעסק", עדיין בטוח לומר שלשרה מישל גלר יש לא מעט שנה. זה רק חודשיים לתוך 2023, והסמל של שנות ה-90 מוכיח את מה שרובנו מאמינים שהוא נכון: אף אחד מהדברים האהובים עלינו לא צריך להישאר בשנות ה-90.
ביום ינואר. 26, המופע החדש של גלר, להקת זאבים - בה היא מפיקה ומככבת בה - הוקרן בבכורה ב-Paramount+ בתוך הרבה באז, ובשבוע שעבר, היא זכתה בפרס אייקון ב-SCAD TVfest, פסטיבל הטלוויזיה השנתי של SCAD אטלנטה לשאיפה כִּשָׁרוֹן.
בהתחשב במשקל של משהו שנקרא פרס אייקון, זה היה חשוב - לא, נחוץ - כדי לגלות בדיוק מה היה לבעלה של גלר מזה 20 שנה, אגדת שנות ה-90, פרדי פרינץ ג'וניור, לומר על הכבוד. "הוא אמר, 'אתה עדיין חי? האם הם לא נותנים את זה לאנשים אחרי שהם נפטרו?'" צחקה גלר כשדיברנו איתה לפני קבלת הפרס שלה באטלנטה.
גלר היה פתוח לגבי מידת העבודה עם רובין וויליאמס בתוכנית CBS המשוגעים התכוון אליה, ואפילו קרא לו "אבא שתמיד חלמה שיהיה לו," אז זה לא מפתיע שמו עלה כששאלנו מי הם הסמלים האישיים שלה. "יש כל כך הרבה," היא אמרה. "מכל צוות שעבדתי איתו ועד שחקנים שעבדתי איתם, אבל אני חייב לומר שרובין וויליאמס באמת עיצב את הבוס שרציתי להיות, ואת האדם שדאג לאנשים אחרים, כי זה מה שהוא עשה."
גלר מתחילה למתוח את רגלי ה"בוס" בתפקידה כמפיקה בפועל להקת זאבים, ולאחר שאישר לאחרונה כי הסט של באפי היה "סט גברי רעיל ביותר", היא נרגשת לקחת את המושכות האלה ולספק לדור חדש של שחקנים צעירים (כמו בלה שפרד והעולה החדשה קלואי רוז רוברטסון) סוג אחר של סביבת עבודה.
היא גם נרגשת להביא לדור חדש של צופי טלוויזיה סוג חדש של מדע בדיוני: "כל האלמנטים נמצאים שם", היא מספרת לנו מה משך אותה להקת זאבים. "אני אוהב את עולם המדע הבדיוני הזה שמאפשר לך לספר את העל-טבעיים האלה - אבל זה באמת מעולה בן אנוש - סיפורים, וזו היא מטאפורה שאנו משתמשים בה כדי לדון בחרדה ובדידות ובבריאות נפשית. אני חושב שיש הרבה תוכניות שעוסקות בבריאות הנפש כרגע, אבל זה יכול להיות מאוד כבד, ואני אוהב להשתמש בעל-טבעי כדי להצהיר את ההצהרות האלה, ואני לא חושב שזה היה נעשה עדיין."
רק קיוויתי שעשיתי מספיק חותם בל יימחה על העסק הזה כדי שאוכל לחזור אליו.
זה לא מפתיע שגלר תעשה בחירה כל כך נועזת למה שהיא, לכל דבר ועניין, חזרתה להוליווד. היא אמנם לקחה כמה תפקידים קטנים ושיחקה בקול קטן בעשר השנים האחרונות, אבל היא הייתה עסוקה בלמלא תפקיד אחר: זה של אמא לשני ילדיה, שרלוט בת ה-13 ובת ה-10 סַלעִי. להתרחק מהקריירה שלך כדי לגדל את ילדיך היא בחירה מפחידה עבור כל אישה, מכיוון שלעתים קרובות מדובר בהתאבדות בקריירה (לא הפער המפחיד בקורות החיים שלך!), אבל באופן לא מפתיע, אחד שגלר עשה באומץ.
"זו הייתה החלטה שפשוט ידעתי שצריך לקבל, כי הילדים שלי יהיו צעירים רק פעם אחת, ואני אתחרט שלא היה לי את הזמן הזה איתם", היא אומרת לנו. "רק קיוויתי שעשיתי מספיק חותם בל יימחה על העסק הזה כדי שאוכל לחזור אליו". למרבה המזל לכל אלה שאוהבים את העבודה של גלר, תחזרו אליה היא עשתה, אבל היא עדיין מחזיקה את המשפחה הזו גבולות. "אני לא נשאר יותר משבועיים בכל פעם, והתפקיד הזה אפשר לי את הגמישות הזו ללכת הלוך ושוב. בזמן שהייתי באטלנטה [איפה להקת זאבים סרטים], יכולתי להתמקד בעבודה שלי, ואז כשחזרתי הביתה, יכולתי להתמקד בלהיות אמא, בנוסף, הם הגיעו קצת לאטלנטה, אז זה עבד טוב מאוד".
ולגבי הסימן הבלתי נמחה הזה שהיא קיוותה שעשתה, בצד הזה של בחירתה להתרחק מהוליווד, זה די ברור. "כשחקן, אתה מקווה שתהיה לך דמות אחת שאנשים זוכרים; שיש לו השפעה. בכל ליל כל הקדושים אני מקבל תמונות של אנשים שמתחפשים למספר דמויות שגילמתי", היא אומרת. "בעיני, זה סימן אמיתי [של הצלחה] ואין שום פרס שיכול אי פעם לעלות על זה. אני רואה את באפי, אני מבין אַכְזָרִי [כוונות], אני רואה את דפנה או הטינה, אז אני באמת מרגיש כל כך בר מזל."
זה די מדהים בגיל 45 שיש כבר 40 שנות קריירה. זה גם די מדהים להיות מסוגל להתייחס לכל דבר אחר שאתה יוצר כשחקן ואמן כדובדבן על קריירה מצליחה להפליא. למרבה המזל עבור מעריצי שרה מישל גלר, היא די יוצאת דופן. אני מקווה שכולכם אוהבים דובדבנים, כי SMG חוזר.