ב-1 בדצמבר 2022, העולם איבד אייקון. דורותי פיטמן יוז הלכה לעולמה בגיל 84 לאחר חיים ארוכים ופעילים בקידום שוויון וזכויות אדם לכל האנשים. ידוע בתור א פעילה פמיניסטית פורצת דרך, יוז הקדישה את זמנה ומשאביה לשרת אנשים עם הצרכים הגדולים ביותר. מאספקת מקלט בטוח לניצולי אלימות במשפחה ועד לקהילות בפיתוח אפשרויות מזון בר קיימא, יוז עזר להפוך את העולם למקום טוב יותר ושם צריך להיות שם מוכר בכל בית.
ועדיין, היא לא. לאחרונה שאלתי כמה משלי עמיתות פמיניסטיות שחורות אם הם רצו לחלוק את מחשבותיהם על ההשפעה שהייתה לה, וכמה מהם הודו כי מעולם לא שמעו עליה או שלא הכירו את עבודתה. זה תפס אותי לא מוכנה כי למדתי ועקבתי אחרי עבודתה מאז שראיתי את התצלום האיקוני מ-1971 שלה עומדת לצד אחר אייקון פמיניסטי, גלוריה סטיינם, שניהם התרוממו במה שהפך לסמל של תנועת הכוח השחור. התמונה, השוכנת כעת בגלריית הדיוקנאות הלאומית של סמיתסוניאן, היא אחת היצירות המוכרות ביותר של פמיניסטית מודרנית איקונוגרפיה, אך בעוד שרוב האנשים מזהים מיד את סטיינם, מעטים מסוגלים להיזכר בשמה של האישה השחורה העומדת חוץ ממנה. הבנתי שעד לא מזמן, זה היה מצבן של פמיניסטיות שחורות - עומדות ו עובדת לצד פמיניסטיות לבנות מהמיינסטרים תוך קבלת מעט הכרה וקרדיט עבורן תרומות.
יוז גדלה בדרום ואיבדה את אביה בגלל אלימות שהייתה מיוחס לקו קלוקס קלאן. כמו יותר מדי ילדים שחורים בארצות הברית, משפחתה של יוז נקרעה לגזענות, והטראומה שהיא מנוסה בגיל כה מוקדם, ממש על מפתן ביתה בג'ורג'יה, אמר כי העניק לה השראה לכל החיים פְּעַלתָנוּת. היא עברה לעיר ניו יורק כנערה והצליחה למצוא עבודה כעובדת בית וכזמרת מועדוני לילה; היא הופיעה עם אחיה במשך כמה שנים ברחבי ניו יורק. בניו יורק היא הכירה ונישאה לבעלה הראשון, גם הוא פעיל, והתעסקה בעבודת זכויות אזרח.
בהיותו בניו יורק בשנות ה-60, הייתה ליוז הזדמנות להתחבר ולבנות קהילה עם אחרים שהתעניינו בלחימה למען זכויות האזרח בזמן שהתנועה הזו התפתחה, לא רק עבור אמריקאים שחורים, אלא גם עבור נשים ועבור עני. המעורבות המוקדמת שלה בקונגרס לשוויון גזעי (CORE) שילבה אותה בסצנה האקטיביסטית המאורגנת יותר והיא למדה הרבה על מצוקת הנשים והילדים בעיר. ליוז היה עניין מיוחד בתמיכה באמהות, אז היא עזרה לארגן שיתוף פעולה לטיפול בילדים בווסט סייד של מנהטן. יוז, אמא עובדת בעצמה, הבינה את הקשיים הכרוכים בהיותה אמא עובדת בעיר גדולה, ולמרות שיש לה משאבים מוגבלים, היא עבדה עם פעילים קהילתיים אחרים כדי ליצור מה שהוכר אז כ"משנה חיים, מקום משנה שכונה". השבחים הגיעו מגלוריה סטיינם, שכעיתונאית צעירה דיווחה ברחוב 80 המערבי. מרכז לטיפול בילדים עבור ניו יורק מגזין בשנת 1969. זו הייתה ההתחלה של מה שיצמח לידידות ושותפות לכל החיים באקטיביזם פמיניסטי.
יוז הייתה מעורבת בכמה ארגונים קהילתיים ופעילים, כולל CORE, Women's Action Alliance (היא ייסדה יחד), והמועצה הלאומית של נשים כושיות, אם להזכיר כמה. כשהיא פגשה את סטיינם ב-1968, היא הייתה מוכרת יותר כפעילה והיא יכלה להשתמש בה. חוויות ומיומנויות משלה שיעזרו להנחות את סטיינם להיות דוברת ופעילה טובה יותר בפני עצמה ימין. גברת. המגזין נשאר המגזין הפמיניסטי הבכורה וכמו מייסד שותף, סביר לשאול אם כן היה קיים אי פעם בלי יוז. אבל כשאתה חוקר את מקורות המגזין, חלק מהפרסומים מזכה את יוז כמייסד-שותף בעוד שאחרים לא מזכירים את שמה. מטריד אותי שלמרות מעורבותה המתועדת היטב בתנועות אקטיביסטיות והשבחים היא באופן קבוע שהתקבל משטיינם ואחרים, יוז הפך ברובו לא מוכר או בלתי מוכר לרוב הפעילים הפמיניסטיים המודרניים היום.
זה כולם בפנים, חגיגה של אנשים שהופכים את העולם למקום טוב יותר עבור כולם בשנת 2023. אתה 'נכנס' אם אתה משפיע. המשך לקרוא כדי לראות מי איתך.
אנחנו יכולים לייחס חלק ניכר מהמחיקה של יוז מהידיעה הפמיניסטית לגזענות בתקשורת. כשהיא ושטיינם טיילו בתחילת שנות ה-70, ההתמקדות הייתה בעיקר בשטיינם. התקשורת החלה לתמוך בשטיינם כפעילה הפמיניסטית שיש לצפות בה, כל זאת בזמן שיוז היה ממש שם. בדמיונות מחודשים מודרניים של התקופה, הסיקור הזה מעורבב: 2020 סדרת FX גברת. אמריקה, שמלהק את רוז בירן בתור סטיינם של שנות ה-70 מול המוח השמרני פיליס שלאפליי, בגילומה של קייט בלאנשט, לא כולל את יוז בכלל. באותה שנה, הסרט הגלוריה מרכז את חייו ויצירתו של סטיינם וכולל את דורותי, כפי שתוארה על ידי ג'אנל מונה. אבל עדיין, היא במקרה הטוב, וממש כלולה כתפקיד משנה.
עבודתו של יוז מבהירה שהיא זיהתה זאת נשים שחורות מתמודדות עם אתגרים ייחודיים, הקיימת בצומת של גזענות, סקסיזם, ולעתים קרובות קלאסיות, והיא קראה תיגר על הגזענות בתוך התנועה הפמיניסטית המרכזית. אפשר לשער שהבנתה של סטיינם את ההצטלבות הושפעה במידה רבה מהיחסים שלה עם יוז, בהתחשב בקירבתם. אילו התקשורת, ובאופן רחב יותר, הציבור היה מחבק את יוז כפי שחיבק את סטיינם, היא הייתה הופכת למוניטין עולמי כמו חברתה המפורסמת, משהו שטיינם ללא ספק הייתה חוגגת. בפוסט באינסטגרם לאחר מותו של יוז, כתבה סטיינם כי "הרגישה בת מזל לקרוא לדורותי חברה ומשותפת לכל החיים", ואמרה כי "מסירותה לרווחת הילדים, צדק גזעי ושחרור כלכלי הביאו לכך שהיא השאירה את העולם במקום טוב יותר ממה שמצאה אותו".
יוז ידוע גם בזכות מקימים המקלט הראשון לנשים מוכות בניו יורק ומייסד שותף של הסוכנות להתפתחות הילד של ניו יורק. אחד ההיבטים הבולטים בקריירה שלה ובעבודתה למען זכויות האזרח והאדם הוא התדירות שבה היא שיתפה פעולה עם אחרים, והייתה שותפה להקמת כמה ארגונים, סוכנויות ועסקים עם לוחמי חופש שהושקעו באותה מידה בשיפור התנאים החומריים של אנשים נזקקים. לא היו לה שאיפות ללכת לעבודה זו לבד והיא הבינה את כוחה של קהילה. היא תבלה את שנותיה המאוחרות בהסברה למען שכניה בהארלם כשהם חוו את העקירה של הג'נטריפיקציה, אפילו לוקחת על עצמה "אזורי העצמה" שהיא, בעלת עסק, ראתה כבעלי פוטנציאל רב אך גם כמזיקים לקטנים בבעלות משפחתית עסקים. מחברת שלושה ספרים, היא התייחסה לסכנות של ג'נטריפיקציה וסיפקה עצות לבעלי עסקים קטנים שחורים כיצד לחזק את התחרות שלהם עם תאגידים גדולים יותר. התעוררו והריחו את הדולרים! של מי העיר הפנימית הזו בכלל!: מאבקה של אישה אחת נגד סקסיזם, קלסות, גזענות, ג'נטריפיקציה ואזור העצמה.
לאחר ששימשה כמרצה אורחת בכמה מכללות ואוניברסיטאות באזור ניו יורק, כולל אוניברסיטת קולומביה, היא עזבה את העיר ניו יורק ועברה לפלורידה, עבודתה לא פסקה. ב-1992 היא הקימה ארגון קהילתי, פרויקט הגנים הקהילתיים של ג'קסונוויל, שהכשיר חברי הקהילה המקומית לגדל ירקות טריים ולחנך צעירים על היתרונות של בריא סגנון חיים. סטיינם סייע בתהליך התכנון המוקדם, והרחיב את מאמצי שיתוף הפעולה שלהם אל המאה ה-21.
דורותי פיטמן יוז הייתה אישה אדירה. היא גילמה חוזק שאפתני, חמלה וחוסן שאלו מאיתנו הממשיכים במאבקה יכולים רק לקוות לחוות. סמל פמיניסטי, לוחם שחרור שחור, ותומך בעניים, שמו של יוז צריך להירשם לא רק בדברי הימים של היסטוריה אבל גם נדבק לזיכרון הקולקטיבי שלנו כשאנחנו חושבים על המניעים והמטלטלים החשובים ביותר של צדק חברתי באמריקה הִיסטוֹרִיָה.
