פדמה לקשמי שוקלת את סרטי התיעוד שלה לטעום את האומה עם פדמה לקשמי להיות "מופע קטן" - לפחות בהשוואה למופע הלהיט האחר שלה, של בראבו שף מוביל, שצבר עצום של 42 מועמדויות לאמי. בלי העריכה הנוצצת שמגיעה עם תוכנית תחרות ריאליטי, המקומות האקזוטיים הרחוקים וההבטחה לפרס הגדול, Hulu's לטעום את האומה - הרואה את המארח לקשמי חוצה את אמריקה כדי להציג את המטבח האזורי ולהדגיש את חווית המהגרים - מעבר לאוכל ולסיפורים שמאחוריו. זו לא תוכנית של פיתיון והחלפה, כשלעצמה, אבל לשמי מקווה שהצופים יבינו שהתוכנית היא יותר מסתם טאטוא של מחבתות של פורנו אוכל. במקום זאת, היא מתעקשת שזה על הרבה יותר.
"האוכל הוא רק סוס טרויאני. זו רק דרך פנימה. יש לנו הרבה אוכל טעים ויפה בתוכנית, אבל זה רק תירוץ לדבר על יותר עמוק, לא דחוף, אלא רק דברים עמוקים יותר, פשוט דברים ממש עמוקים שמשפיעים על כולנו", מסביר לקשמי על התוכנית, שמוציאה את העונה השנייה שלה ב- 5 במאי. "ויש לי מזל גדול שכל המשתתפים האלה בהופעה שלנו ייפתחו אליי וייקחו אותי את חייהם וספרו לי כמה דברים ממש חשובים שקרו להם וזה משמח, אבל גם כּוֹאֵב."
קרייג בלנקנהורן/הולו
הכאב הזה - והתמדה, כפי שכל מהגר יוסיף - ברור בפרקים שבהם לקשמי מבשל לצד משפחות קמבודיות מסצ'וסטס, מערבבת הילה-הילה עם יזמים פיליפינים באזור המפרץ, או חוגגת עם הקהילה הניגרית הסוערת והגאה ביוסטון. בטח, זו דרך להראות את סוגי האוכל השונים שהקבוצות האלה הביאו לאמריקה (לקשמי אפילו הולכת לפרק אחד לג'וליבי נסיעה), אבל היא מציינת שהחוויות שהיא מראה, הקשיים שסבלו האנשים האלה, שזורים במתכונים ובמסורות בצורה שאנשים לא יוכלו לִהַבִין.
"אני חושב שחשוב שאנשים יראו כמה עבודה מושקעת באוכל הזה, במיוחד כשאתה בפנים עוד מדינה שהיא רחוקה מאוד מהמקום שממנו מגיע המטבח", אומר לקשמי ומדגיש כי אוכל על לטעום את האומה הוא לא בהכרח אותנטי, אבל הוא אמריקאי במהותו, הודות לשינויים שהיה צריך לעשות כאשר מהגרים הגיעו לכאן ומצאו את עצמם נאבקים לשים יד על המרכיבים שהם ידע. במקום זאת, הם הסתגלו. "זה לא כמו המתכון הסיני האותנטי ביותר משנחאי. זה דבר שלישי. זה מה שלמהגרים שהם בעיקר מעמד הפועלים, יש לרוב עבודה במשרה מלאה, שני ההורים, שמנסים להכין עם החומרים שיש".
קרייג בלנקנהורן/הולו
ולמרות שזה אולי נראה הוגן להניח שלקשמי ראה - ואכל - הכל בין אירוח העונה הראשונה של לטעום את האומה, ב-20 עונות של שף טופ, ולטייל בעולם כדוגמנית עוד לפני שהיא נכנסה על קצות האצבעות לעולם הקולינרי, עדיין היו חוויות חדשות לחוות. בפעם הראשונה היא הכינה ואכלה פופו ניגרי, שיש לו מתודולוגיה ייחודית ליהנות ממנה. כלומר, זה נבלע בשלמותו, בלי ללעוס.
"יש הרבה אוכל, ברור. אני מקצוען באוכל וסופר אוכל כבר 20 שנה, אז יש הרבה שאני לַעֲשׂוֹת לָדַעַת. גם מנסיעות לפני כדוגמנית. אבל מעולם לא אכלתי פופו לפני כן", היא מסבירה. "ואני רואה את עצמי כנציג הקהל בתוכנית. האוכל לא יוצג לטעום את האומה אם לא חשבתי שזה טוב להציג, אבל רציתי לקבל את החוויה האותנטית. המופע שלנו כל כך אמיתי וכל כך גולמי. מעולם לא אכלתי תבשיל אגוזי לפני כן. מעולם לא אכלתי פופו לפני כן. למדתי איך להכין את זה מאפס".
אמיתי וגולמי? היא מדגישה את זה לטעום את האומה הוא פרויקט תשוקה, שבו היא בסדר להחליף בגדים במכונית שלה, להחזיק צוות שלד ולעשות את עבודת הרטינה שמגיעה עם אירוח וטיפול בחובות מחוץ למצלמה.
"טעם את האומה זו הצגה קטנה כל כך. זה המנוע הקטן שיכול, כי אנחנו מסתובבים בשלושה רכבי שטח וטנדרים", היא אומרת. "זה חדר ההלבשה שלי. אני מחליף לעתים קרובות במכונית שלי. למזלי אני יודע לעשות את זה באמצעות דוגמנות".
ג'ון אנג'לילו/הולו
ומכיוון שזו הגאווה והשמחה שלה, היא רוצה להראות את אותו רגש עם המקומות שהיא מדגישה. היא מסבירה שהיא והצוות שלה, אבל היא גם מקבלת הצעות (כמובן) דרך DM - והיא לא כועסת על זה.
"גם אני אוהב ללכת לשווקי אוכל אתניים. לעבור בסופרמרקט הזה ביוסטון היה גילוי כזה עבורי, ואני אוהבת להדגיש עסקים של אמא ופופ", היא אומרת. "אני מקבל הרבה הצעות ברשתות החברתיות שלי לגבי שאתה צריך ללכת לכאן, אתה צריך ללכת לשם. ולפעמים, הם אפילו הציעו מקומות כמו דירבורן להיות עם הערבים, איפה שהיינו איתם במהלך הרמדאן השנה".
הקשר הזה עם הקהל שלה, שהולך יד ביד עם האוכל, פירושו שפונים אליה במקומות לא צפויים ונמצאים מחובקים על ידי מעריצים וצופים שלא יכולים לחכות לחלוק את ההמלצות שלהם, הסיפורים והרגשות והזיכרונות שהם נקשרו אליהם ארוחות.
"כמה מהמשובים הכי משכנעים שקיבלתי, שהם כל כך מרגשים ומשמעותיים, הם מאנשים ממוצעים, כמו הבחור הזה שאני רואה כל הזמן בחדר הכושר. הוא ניגש אליי והוא אומר, 'אני רק רוצה להגיד לך, אני צופה בתוכנית שלך. ומיד התקשרתי לסבתא שלי וצפיתי איתה בטלפון, כי אני פרסי ואנחנו אף פעם לא רואים את הקהילה שלנו בטלוויזיה או שאנחנו תמיד מתבלבלים עם ערבים'", מסביר לקשמי. "ברור שהם לא ערבים. התרבות הפרסית היא תרבות עתיקה, שונה לחלוטין. והוא אמר, 'תודה לך על זה. תודה רבה לך.'"
המשמעות העמוקה הזו לא שמורה רק לצופים. לקשמי מסבירה שלאורך הצילומים היא גם מצאה את עצמה מתרגשת. להיות עם אנשים שחלקו חוויה דומה כמוה ועברו את הנסיבות הייחודיות שמגיעות איתה היותה ילדה של מהגרים וגדלה מאזנת זהות והתבוללות, העלתה רגשות שהיא לא מצפה.
"הפרק הקמבודי הוא פרק שהיה ממש קשה, כי יש את האמא והבת, סנורי וסאני, ואני הולכת לבית שלהם האמא בקושי מדברת אנגלית והיא אפילו לא יודעת אם היא רוצה לדבר איתי", אומר לקשמי על הגישה לכל ראיון. באופן שונה. "והם מלמדים אותי איך להכין את מרק הנודלס הזה שנקרא נום באן צ'וק, שאנחנו מכינים ואנחנו אורזים כדי לקחת אותו למקדש כמנחה. והיא כן מדברת איתי, מאוד חד-הברתי, מאוד בשקט. אני מקבל צמרמורת עכשיו כשאני חושב על זה. זה ממש השפיע עליי".
רבקה ברנמן/הולו
היא לוקחת רגע, כי כשזה מגיע לאוכל, לא תמיד מדובר בחגיגה. המטבח והמסורת הם חלק שווה של אבל כמו חגיגה עבור תרבויות רבות ברחבי העולם, בתורו, באמריקה כיום.
"הלכנו למקדש וסבתי נפטרה ממש שבוע לפני שהתחלנו לייצר. וטסתי להודו לשלושה ימים, שזה מטורף, רק כדי להיות עם סבתא שלי. וזכיתי לראות אותה. היא בעצם גידלה אותי, לימדה אותי לבשל", משתפת לקשמי. "חזרתי, ותוך שבוע הייתי על מטוס. זה היה טוב שהיה לי את כל הדברים האלה כדי להעסיק אותי, אבל כשהלכנו למקדש הזה עם האוכל הזה ואני שמעתי את המזמורים הבודהיסטים, זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את המזמורים בסנסקריט מאז סבתא שלי מת. ואני פשוט פרצתי בבכי".
זו השכבה השנייה שלקשמי מקווה לצלול אליה עם הפרקים החדשים, הכוללים עצירות באפלאצ'יה, פורטו ריקו וברובעים השונים של העיר ניו יורק. כל מיקום מציע מתכונים, אבל גם הזדמנות להתבוננות.
"דיברתי עם פליטים קמבודים שאיבדו ילדים בדרך בג'ונגל שמתו מרעב כשהם נמלטים מהחמר רוז'. דיברתי עם נשים ניגריות אמריקאיות שאומרות, 'אני לא יודע למה אני צריך להתמודד עם כל המטען הזה כי אפילו לא ידעתי שאני שחור עד שהגעתי לארץ הזאת. אני ניגרי. אני ניגרי אמריקאי. אל תשים עליי את כל הדברים האלה'", אומר לקשמי. "אז, זו עדות למפיקים שלי שעזרו לי למצוא את הסיפורים האלה, אבל גם לאנשים בפועל בתוכנית שלנו שהם מוכנים להיפתח בצורה כל כך אישית, גולמית ופגיעה".
דומיניק ולנטה/הולו
אבל פדמה לא רק עושה כותרות בתוכניות שלה. יחד עם החזרה של לטעום את האומה, היא גם מצליחה למצוא את דרכה חזרה לשיחת האופנה כעת, כשדור חדש של חובבי אופנה מגלה את סגנון השטיח האדום שלה. שמלות ההחלקה, השמלות השקופות והסגנונות המובהקים של שנות ה-90 שלבשה חזרו - והיא מופתעת לא פחות מכולם לשמוע את זה.
"אני זוכרת בפסטיבל הסרטים בניו יורק, לבשתי את שמלת הרפאים המאוד שקטה הזו, ואני חושבת ניו יורק מגזין או אולי ניו יורק טיימס, כתב על זה דבר. אבל אלוהים אדירים, כולם הסתכלו", היא אומרת, צוחקת מהזיכרון של עליית כותרות עם משהו שכיח עכשיו כמו שמלה שקופה. "לא הרגשתי שזה כזה עניין גדול. קייט מוס גם לבשה את השמלה השחורה והשקופה הזו איפשהו עם רק כמה תחתונים קטנים. ועכשיו, כמובן, זה חזר. אז הנה לך."
אומרים שמה שמסתובב מסתובב, במיוחד בעולם הטרנדים והאופנה, אבל לקשמי מברשת את הפתגם הזה, דבקה במה שהיא אוהבת ותמיד אהבה.
"לא שיניתי את הסגנון שלי באופן שבו אני מתלבש. ברור שאני אוהבת להיות עדכנית ולרענן את המלתחה שלי, אבל אני מתלבשת כמו שתמיד התלבשתי כשהייתי בשנות ה-90 בשנות ה-20 שלי כדוגמנית", היא אומרת. "יש לי כל כך הרבה שמלות החלקה. אני אהבה שמלת חלקה טובה."
