הנעלה של ג'וליה רוברטס בסצנה האיקונית ההיא של נוטינג היל הורסת את כל הדבר

לקח לי כמעט 20 שנה, אבל בפברואר האחרון, סוף סוף התיישבתי, עטפתי את עצמי בשמיכה וראיתי גבעת נוטינג בפעם הראשונה. אומנם ידעתי מעט מאוד לפני לחיצה על play, פרט לעובדה שה- rom-com הקלאסי מככבת ג'וליה רוברטס והו גרנט, ולרוברטס יש מונולוג מפורסם שם היא "רק ילדה, עומדת מול ילד, מבקשת שיאהב אותה". בסך הכל חשבתי שזה סיפור אהבה מרגישה: אנה סקוט (רוברטס) המפורסמת נפגשת ו נופל על אזרח ממוצע וויליאם תאקר (גרנט), אבל בגלל אורחות חייהם השונים מתחוללת דרמה (מקווה שזה לא ספויילר להגיד שהכל מסתדר סוֹף).

סרטון: ג'וליה רוברטס משחקת משחק מילוי ריק

כמובן, לאחר שראיתי בעבר גבעת נוטינג על קומץ הסרטים הטובים ביותר והסרט הטוב ביותר סִגְנוֹן רשימות, היה קשה שלא לצפות בעין ביקורתית. למשל, באחת הסצנות הקודמות, זה הצחיק אותי כתם הקפה של וויל הוא כהה, אחר כך בהיר, ואז שוב חשוך, והכל תוך דקות ספורות. (ואז שוב, אפילו משחקי הכס יש ל טעויות המשכיות.) עם זאת, הדבר שהכי בלבל אותי? במהלך אותו מונולוג כאמור-סצנת ה- rom-com האיקונית שהופכת את הסרט הזה ל- rom-com איקוני-אנה מגיעה בחנות הספרים של וויל לבושה בסוודר מצולע כחול תינוקות, חולצת טריקו, חצאית עיפרון ו... זוג כפכפים.

אממ, כפכפים? ל ה סצנת סרטים? למה אף אחד לא הזכיר לי את זה קודם ?!

הרגע נדבק לי באופן מוזר, בעיקר כי מלבד הבחירה הנראית אקראית לכאורה, אהבתי את כולם גבעת נוטינגתלבושות מהותיות בסוף שנות ה -90. הייתה חליפת העור הירוקה כהה של אנה, שעיצבה עם כומתה שחורה ואנס - משהו שהייתי לובשת מחר אם תינתן לי ההזדמנות. היא גם התחלפה לסט חולצה וחצאית שחורים וחמודים אחרי אירוע הקפה, שמזכיר לי תלבושות אמילי רטאקובסקי תלבש בשנת 2019. אפילו לוויל יש ניצחונות אופנה, כולל המשקפיים העגולים האלה, שהוא ממקם במקומם לפני שהלך לקולנוע, מה שמאלץ אותו להרכיב משקפיים במקום. (כמו כן, כנראה שאני נמשך מאוד לצעיר יו גרנט מרכיב משקפיים - מי ידע?) פשוט לא הצלחתי להבין מדוע, במהלך זה הרגע החשוב שבו אנה מבקשת מוויל הזדמנות שנייה, היא פתאום הופכת סופר קז'ואל וחושבת שכפכפים זה טוב רַעְיוֹן.

לטעמי כפכפים הם נעל הקז'ואל האולטימטיבית. הם מה שאבא שלך לובש כשהוא נוסע לבריכה הקהילתית, או מה שאתה זורק כשאתה צריך ללכת עם הכלב בסוף השבוע. כשגדלתי בניו יורק, למדתי מוקדם שכפכפים הם לא בחירה חכמה כשאתה מסתובב בכל סוג של עיר- אתם מסתכנים לאבד נעליים במקומות המלוכלכים, המלוכלכים ביותר, או לשקוע רגל מלאה בעירום בשלולית חמימה בת ימים. כפכפים הם מה שאתה לובש לחוף הים. כפכפים הם נעלי מקלחת. כפכפים, בעיני, זה לא מה שאתה לובש כשבלבלת, ואתה רוצה נואשות לזכות בחזרה באהבת חייך.

ניסיתי לחשוב על זה בצורה הגיונית מבחינת דמות. אנה בדיוק הגיעה מסט קולנוע, וייתכן שהיא רצתה לחמוק למשהו נוח אחרי יום שלם על הרגליים. אבל, מה עם טריזים או זוג סנדלים רצועות? האם לא יכלה ללבוש את הטנדרים האלה שוב? שקופיות היו גם טרנד די גדול בתקופה הזו. האם לא סביר שלשחקנית מפורסמת ואופנה קדימה יהיו זוג כאלה ששוכבים?

בסופו של דבר, המחקר שלי בנושא הזה הוביל אותי לאמת: ג'וליה רוברטס לא אהבה את התלבושת שלה ובסופו של דבר לבשה בגדים משלה, כולל הכפכפים האלה-כתסריטאי ריצ'רד קרטיס סיפר ארצות הברית היום שנה שעברה. היא כנראה הרגישה שהאופציה הראשונית היא יותר תחפושת, ואילו זו היא מה שלובש "מישהו שהוא פשוט רגיל". בסדר, אני מקבל את הקרדיגן ואת החולצה. אך האם רוברטס באמת חושב שהנעל הבסיסית ביותר בעולם היא האפשרות הטובה ביותר להודות למישהו באהבתך? זה מה שהיא חושבת עלינו הנורמלים? זו ספירלה ליום אחר.

עם זאת, זהו פרט שאני לא יכול להסתיר. באחת הסצינות המפורסמות ביותר, באחת מסרטי הקומקום המפורסמים, אחת השחקניות המפורסמות ביותר בעולם לא לובשת משהו בולט ומעצב, ואפילו לא מצרך נצחי. במקום זאת, יש לה פריט שאתה יכול בעצם לקנות בכמות גדולה מאולד נייבי - מה שאני מניח שהוא אייקוני בדרכו שלו.