בשבוע שעבר מנהל המזון והתרופות אישרה את הגלולה הראשונה לטיפול בדיכאון לאחר לידה, זורנולון. אני מברך על הפוטנציאל שיכול להיות לזה עבור נשים ויולדות ברחבי הארץ, על החיים שזה יציל. אבל זה לא ירפא את התנאים שהופכים את האימהות האמריקאית לקשה ומסוכנת כל כך מלכתחילה. והלוואי שאותו "מעקב מהיר" והשקעה יושקעו בהתערבויות אחרות של שכל ישר שיצילו את בריאותן הנפשית והפיזית של אמהות.
לפגוש את המומחה
שחר האקלברידג' הוא המנהל המייסד של חופשה בתשלום לכולם.
אני מאמין שדיכאון הוא מצב מאוד אמיתי וקליני. אני מאמינה שירידה בהורמונים בגוף האישה לאחר לידה יכולה לתרום. מה שאני לא מאמין הוא שהמדינה שלנו מכירה בשותפות שלה. כמה קל יותר לאבחן הפרעה ולרשום כדור מאשר לחשוב בביקורתיות על דרכים שבהן אנו מתייחסים לאמהות ומשפחות טריות ולאחר מכן מפתחים שינויים תרבותיים ומדיניות אמיתיים שניתן לטפל בהם זֶה.
מאז שילדתי לפני שנים, אנשים שאלו אותי אם אני חושבת שיש לי דיכאון אחרי לידה. אולי, כמובן, אני עונה לעתים קרובות. אבל לא היית?
התינוק שלי לא ישן, הגוף שלי לא נרפא, אבל חזרתי לעבודה. יצאתי כל בוקר עם חלקי משאבת חלב, כאבים ואשמה. סבלתי מסבבים חוזרים ונשנים של דלקות בשד שלעתים קרובות העלו אותי לרעוד על הרצפה. לא יכולתי להפסיק לרדת במשקל. הייתי חסר שינה עד לנקודה שהוגדרה כעינויים. הרגשתי כאילו הזהות שלי נלקחה ממני. הרגשתי שהערך שלי יורד בכל יום בעבודה. הרגשתי מבודד, נטוש ולכוד. לא ידעתי איך להרשות לעצמי טיפול בילדים. לא ידעתי איך לטפל בגוף שלי. נאלצתי לרדת למורות ארנבות באינטרנט או לבקש בשקט מחברים לענות על שאלות לגבי ההחלמה שלי שאנשי מקצוע רפואיים מעולם לא עשו. הרגשתי יותר ויותר בלתי נראה במדינה הזו. ועדיין, היה לי מזל - היה לי ביטוח לכסות את החשבונות הגבוהים המגונים, הייתה לי קצת חופשה בתשלום כדי לרפא ולהתחבר עם הבן שלי, הייתה לי משפחה שתטפל בו כשהייתי צריך לחזור לעבודה.
אבל מה עם ה אחד מכל ארבע נשים בארצות הברית שחזרו לעבודה תוך שבועיים מהלידה? ה שלושה מתוך ארבעה ללא חופשת משפחה בתשלום מעבודתם? הנשים שעדיין מדממות, שאמרו להן לא להרים משקל לאחר ניתוח קיסרי, אלו שעדיין לא יכולות להכניס את התינוקות שלהן למרכז טיפולי באופן חוקי? העובדים בשכר הנמוך ביותר שמנסים לעמוד בעלות הטיפול הממוצעת בילדים של 10,000 דולר (במקומות מסוימים הרבה יותר)? מה לגבי הנשים, במיוחד הנשים השחורות, אשר מתמודדות עם פגיעה פיזית הניתנת למניעה בלידה, ויותר ויותר מוות בימים שלאחר הלידה? לנשים לאחר לידה צריכה להיות גישה למספר תומכים, כולל תרופות. אבל החוויה האמריקאית שלאחר הלידה מזיקה באופן ייחודי; זה ידרוש יותר מכדור.
סטוקסי
חלק גדול משאר העולם עושה דברים אחרת. סין מתרגלת "zuo yuezi" או "לשבת בחודש", תקופה של מנוחה לאמהות טריות. דנמרק מציעה שירותי מיילדת בבית. בולגריה מציעה 410 ימי חופשת לידה. צרפת מציעה טיפול חינם ברצפת האגן. חופשה בתשלום ותוכניות טיפול בילדים מובנות מאליהן במדינות אחרות, שבהן האימהות אינה סטיגמה. אמריקה מפגרת כמעט בכל המדדים.
אנחנו אחד מה- רק מדינות בעולם שאינו מבטיח שום צורה של חופשה בתשלום לאנשיו - מדיניות מוּכָח להפחתת דיכאון לאחר לידה אצל אמהות. לימודים במדינות נורדיות עם חלק מהמדיניות הנדיבה ביותר של חופשת הורות בתשלום, נמצא כי אמהות נוטות פחות להזדקק לתרופות נגד חרדה כאשר אבות נוכחים לאחר הלידה.
יש עוד. כמדינה אנחנו משקיעים פָּחוֹת בטיפול בילדים מאשר רוב מדינות ה-OECD. רק 6 אחוזים ממענקי הגוש ל"בריאות האם והילד" הולכים למעשה לטיפול באמהות. יש לנו את שיעור התמותה האמהות הגבוה ביותר מבין המדינות העשירות, שיעור שיש בו יותר מ מוּכפָּל ב-20 השנים האחרונות.
האמת היא שבמדינה הזאת אנחנו נותנים מס שפתיים לערכי האמהות והמשפחה, אבל אנחנו לא מעריכים את חייהן או העבודה של אמהות. אני מצפה ליום שבו נבצע השקעות חזקות ומקיפות בבריאות ובריאות האם מעבר לתרופות משתלמות במיוחד. אני מצפה ליום, אני מקווה שבקרוב מאוד, שבו נבצע פעולה "מהירה" בנוגע למדיניות הפדרלית של חופשה בתשלום וטיפול לתמיכה באמהות ובמשפחות שלמות. השקעות אלו יניבו שינוי מערכתי ותשואה מתמשכת לאמהות ולכולנו.
