איך יופי של שנות ה-90 ו-Y2K דחפו את ההיפ הופ לשלב הבא

טרי מסיבוב הופעות עם ג'נט ג'קסון והזוהר של מרי ג'יי. בלייג לכיסוי של מָקוֹר מגזין, מאפרת מפורסמת נזינגה צפתה בפרסי המקור בדירתה בברונקס בניו יורק. זה היה 1995 - השנה Suge Knight הרס את דידי על הבמה, ו-OutKast קיבל בוז לאחר זכייתו של האמן החדש הטוב ביותר. זו הייתה גם השנה שבה ליל' קים עלתה לראשונה לבמה עם הקבוצה שלה Junior M.A.F.I.A. לבצע את "Player's Anthem", הסינגל הראשון מתוך אלבום הבכורה שלהם קֶשֶׁר.הראפר עדיין לא נראה כמו הכוכב שאנחנו מכירים היום: פאות תוססות, שפתיים עם קו-על, והתאמות עוצרות שואו. שערה היה כהה, האיפור שלה פשוט, והשמלה השחורה הקטנה שלה לא ראויה לציון. אבל נזינגה זיהתה את תחנת הכוח שבתוכה (באופן יחסי!) החיצוני הבלתי ברור שלה. "תראה איך היא מתחרזת; זו סופת רעמים כשהיא מגיעה", אומרת נז'ינגה כעת, ומתארת ​​את תגובתה לליל' קים במהלך ההופעה ההיא. "ראיתי אותה בתור סטורם מ אקס מן."

באותו ערב, נז'גה הרימה טלפון וקבעה פגישה עם ליל' קים ליום המחרת. מאותו יום ואילך, האמנית תמלא תפקיד מרכזי בהעצמת האמנית לאמץ את הנשיות שלה ולעצב אותה לאייקון הפצצה שהיא היום. "היתה תקופה שבה האלבומים של קימברלי לא נמכרו, והסיבה היחידה שהם נמכרו הייתה בגלל שנתנו המראה שלה, והמראה הוא מה שהביא אותה למיינסטרים", אומר זינגה, שהיה גם עורך ביוטי ב-

אווירה מגזין בזמנו. "זה היה המבט שחצה אותה."

המראה היותר מכוון של ליל' קים חגג את האינדיבידואליות של הכוכבת ואיפשר לה לזרוח בתוך הסצנה הקשוחה של ההיפ הופ, הנשלטת מאוד על ידי גברים. כפי ש- Nzingha מדגישה, באמצע שנות ה-90, בגלל שהז'אנר היה עוין כלפי נשים, ראפרים כמו Queen Latifah ו-MC Lyte אימצו אסתטיקה שהשתלבה. קים שברה את התבנית ופינה מקום לראפרים אחרים, כמו מיסי אליוט, לורין היל, ופוקסי בראון (כמה מהלקוחות האחרים של נז'ינגה), כדי ליצור זהויות ויזואליות ייחודיות משלהן, מזניקות קריירה.

"צריך להבין איך היה העידן - רוב הבנות באותה תקופה לבשו אוברול גדול וטימברלנד", אומר נז'ינגה. "המלכה לטיפה הייתה צריכה להתייחס לזה באחד מהשירים שלה 'U.N.I.T.Y.,' שואל, 'למי אתה קורא כלבה?' הייתה כל כך הרבה תוקפנות כלפי נשים שהנשים הפכו תוקפניות. הם הרגישו שהם צריכים לפגוש את האש הזאת באש. אבל קים ושאר הבנות נכנסו והביאו מים".

מה מייחד את ההיפ-הופ ביוטי

עוצב על ידי אנשי חזון יצירתיים כמו המאפרים Nzingha, Eric Ferrell ו-Kevyn Aucoin; ומעצבי שיער דיון אלכסנדר, Tre' Major וצ'אק עמוס, אמניות היפ הופ החלו להפוך לאייקוני יופי - המראה שלהן משפיע ובלתי נשכח בדיוק כמו המוזיקה שלהן.

תחשוב: מרי ג'יי. השפתיים הכהות של בלייג' בסרטון "Not Gon' Cry" (1995); לורין היל שמה את הפאה הראשונה שלה בחזית התחרה בסרטון "Doo Wop (That Thing)" של 1998 ("הייתי חייבת לשים את המנעולים מתחת לפאה ולגרום לזה להיראות כאילו זה השיער שלה, אז בשבילי זה היה רגע מכונן בתרבות", אומר אלכסנדר); פאת הלילך של ליל קים ב-VMA של 1999; לוחות העיתונות הסגולים המעוטרים בתכשיטים של ג'נט ג'קסון מ-1999 "What's It Gonna Be?!" וִידֵאוֹ; ו-Aaliyah מציתים טרנד שיער אומברה בטקס פרסי הקולנוע של MTV לשנת 2000. המבטים האלה נצרבים לתוך הזיכרון הקולקטיבי של ההיפ הופ, ומגדירים עידן של אמנות וביטוי עצמי ויזואלי.

עם המומנטום הזה, מותגי קוסמטיקה גדולים החלו לנצל את הצלחת ההיפ-הופ בימי העליות המוקדמות. בשנת 2000, MAC Cosmetics שיתפה פעולה עם Blige וקים לקמפיין של Viva Glam לתמיכה בקרן MAC AIDS. כוח הכוכבים שלהם גייס 4 מיליון דולר למטרה. "מההצלחה הזו, אסתי לאודר, לוריאל, [ו]כל השאר התחילו לשים לב ולומר, 'בסדר, היפ הופ הוא כוח מניע לקפיטליזם", אומרת קמיל לורנס, מייסדת וארכיונאית ראשית של ארכיון יופי שחור. "בואו ננצל את זה ולבסוף ניתן לאנשים שחורים פרסומות וסוגים שונים של שגרירות יופי שלא הייתה להם גישה אליהן לפני שנת 2000."

המלכה לטיפה הפך לפנים של CoverGirl ב-2001. מיסי אליוט (אמנית ההיפ-הופ הראשונה שהייתה נכנס להיכל התהילה של הרוקנרול) הצטרף ל-Viva Glam ב-2004, ואחריו איב ב-2006. דידי שיתפה פעולה עם פרואקטיב ב-2005 והשיקה ניחוח עם אסתי לאודר ב-2006. בשנת 2007, ביונסה הפכה לפנים של אמפוריו ארמני, ואשר ומריה קארי השיקו את קווי הניחוח שלהם. היפ הופ הפך לשם נרדף ליוקרה.

"בתחילת שנות התשעים, עדיין היה להיפ הופ יתרון. אבל אז תחילת שנות ה-2000 היא כשהיא הפכה להיות מפוארת בגטו", אומר מעצב שיער מפורסמים טים וואלאס. "חברות התחילו לראות את הערך במה שהבאנו לאופנה. אז התקציבים הפכו גדולים יותר, ואפשר היה לדעת - כולם נראו עשירים".

ההשפעה המתמשכת של יופי ההיפ הופ

המורשת החזותית של ההיפ-הופ היא משמעותית במיוחד כאשר לוקחים בחשבון שבמהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20, אנשים שחורים אפילו לא צולמו על עטיפות האלבום שלהם. "משנות העשרים ועד שנות החמישים, מוזיקה של אנשים שחורים סווגה כ'מוזיקת ​​גזע'", אומר זינגה. "חברות התקליטים היו מוציאות את האלבום אבל לא שמו את האמנים על העטיפה כי הן רצו למכור אותם כמיינסטרים. הייתה תקופה של נשים שחורות שבהן לא היה איפור [גם]. קרן? עדיף שהיה לך עור טוב. הדבר היחיד שנשים שחורות יכלו לקנות היה שפתון ואייליינר".

מאז החלו אמניות היפ-הופ להיות באמת ראה בגלל האומנות, הביטוי והאינדיבידואליזם שלהם באמצעות יופי בשנות ה-90, זה הפך למעשה לתנאי מוקדם לכוכבות בז'אנר. "יופי הוא המדד החזותי והמתקשר כששום דבר אחר לא מדבר", אומר לורנס. "יש מתאם ישיר בין קהילות שחורות הרואות את החופש, השחרור והאימפרוביזציה של היפ הופ וגיבוש זהות לבין הקהילה שלנו מופיעה בהמוניהם כדי לתמוך".

המפגש של יופי והיפ הופ יצר עוד דרך למעריצים לעסוק ולהרגיש מחוברים לז'אנר. "כשזה מגיע לקשר האינטימי הזה בינך לבין האמנים, דברים היופי האלה הם במחיר נגיש יותר מאשר כרטיס להופעה, אז כולם יכולים לעסוק בזה", אומר לורנס.

הטרנדים שנוצרו במהלך תנופת היופי ההיפ-הופ התרחבו לתרבות בכללותה. קחו למשל שיער בהיר ניאון. המראה הגיע לשיאים חדשים לאחר שליל' קים העלתה אותו על המפה. "היינו תקועים ברונטיות, אדומות ובלונדיניות", אומר אלכסנדר, שעמד מאחורי מראות השיער האייקוניים של הכוכבת. "אם הייתי אומר למישהו בשנות ה-90 שכולנו לובשים שיער צבעוני, הם היו כמו, 'לא, אתה משוגע'. ועכשיו תראה. הצבע שינה לחלוטין את התספורת ואת איך שאנשים מרגישים ורואים את עצמם." לגבי איפור, הטכניקות של מאפרים מוזרים כמו Aucoin ו-Ferell שהובאו להיפ הופ מתרבות הדראג ואולם נשפים - ספינות כנפיים חדות, קו מתאר חטוף וגבות דרמטיות עם קשת גבוהה - הפכו לעמודי התווך המודרניים יישום.

וכמו טרנדים רבים משנות ה-90 וה-00, המראה הללו חזרו כולם לסטייל. "הבנות לובשות את החצי למעלה חצי למטה", אומר וואלאס, מעצב השיער של בלייג' וטאראג'י פ. הנסון. "אתה רואה הרבה סגנונות קלועים, אביזרי שיער, עגילי במבוק, ציפורניים ארוכות, [וגם] תוחם שפתיים כבד ולא כל כך מעורבב. הפינאפים, השטיפות המעוצבות עם קוקו תלתלי ג'מבו, הסיבובים, הפיתולים עם סיכות השיער והקוצים - זה הכל מה שנעשה עכשיו".

למרות שכוכבים צוללים בחזרה לתוך מגמות יופי ישנות יותר של היפ-הופ, נותר מקום רב לחדשנות והשראה נוספת. "אני כל כך אוהב היפ הופ כי זו צורת האמנות שלנו, ואנחנו מסוגלים להגדיר מחדש ולהמציא אותה מחדש", אומר לורנס. "זהו מרחב בטוח לשחק ולהתנסות עם איך אנחנו רוצים להראות את עצמנו. היפ הופ לעולם לא ייעלם. זה רק ימשיך להיות גדול יותר - זה צעיר ב-50 שנה".