ויקטור*, בן 11, כל העיניים הכהות והחיוך הנוקשה יושב ליד אחותו הגדולה בחדר המשחקים של מרכז ההפוגה ההומניטרי של האחות נורמה, הקתולית במקאלן, טקסס. כשילדים קטנים על הרצפה דוחפים דינוזאורים מפלסטיק, כולם בהישג יד של הוריהם, נראה שוויקטור לא מסתכל על כלום - רק מציץ מדי פעם באמא שלו - ואני מרגיש שכן נאבקים. כפסיכיאטר ילדים עם 30 שנות ניסיון בהשפעות אקוטיות וארוכות טווח של טראומה, אני סומך על אינטראקציה איתה הילדים כאן וכך אני יושב איתו, אחותו בת ה -15 ואמם שהצטיידה בקרסול לפקח.
אני מגלה כי ויקטור בילה שבעה ימים בדירוג עט עם בנים אחרים במשמר הגבול העצום והקר התחנה, לאחר שהופרדו מאמו ואחותו לאחר שחצו יחד את ריו גרנדה ופנו עצמם פנימה. לא יכול היה כל כך לראות את אמו, הבהלה והייאוש של ויקטור הפכו למדהימים ככל שחלפו שעות וימים. סיוטי לילה ריגשו אותו מתקופות קצרות של שינה לא נוחה על רצפת הבטון. הוא לא הצליח להמנע מאוכל, הקיא את כל מה שהשומרים הרגיזו או הפחידו אותו לנסות.
משפחתו ביחד כעת, מתאחדת מחדש באמצעות תהליך מעט שרירותי - או לפחות אטום - שהיתה לו לא הצליח להועיל לכל כך הרבה אחרים, והוא מתייסר מהדאגה שאמו תיקח ממנו שוב. לדבריו, הוא חווה פלאשבקים, מעין סיוט ער עד לאותו רגע בבית המעצר שבו נעלמה מעיניה. לעת עתה, ויקטור חווה תגובה ניתנת לחיזוי לחוויה מפחידה, כזו שהשאירה אותו עם החשש הבלתי נתפס בעבר שאמו עלולה להיעלם. הפחד הזה יישאר איתו זמן רב.
ליותר מ -2,000 ילדים שנלקחו מהוריהם והועברו באוטובוסים או במטוסים לכליאה נעולה מרכזים במדבר או בערים רחוקות, התוצאה עוד יותר לא בטוחה, וההרס צפוי להיות קבוע ו משבית. בזמן הוראת ההנהלה האחרונה של הנשיא טראמפ קרא לפחות לעצור זמנית את מדיניות ההפרדה בין ילדים, לא הוכרזו תוכניות לאחד מחדש את אלה שכבר נפרדו מהוריהם שהגיעו לכאן ומבקשים מקלט. אני מאמין שמה שהנחלנו לילדים האלה הוא המקבילה הפסיכולוגית לסרטן.
בשבוע האחרון ביליתי זמן במפגש עם משפחות כמו של ויקטור ששיתפו אותי בסיפורים על הטרור בבית ועל המפרך במסעותיהם לכאן. אם אחת הורידה את חולצתה וחשפה צלקת בגודל שמונה סנטימטרים על חזה, שם חברי הכנופיה, שלא הצליחו למצוא את בעלה שאחריהם, הם חתכו אותה במקום מול בנותיה הצעירות. אף על פי כן, כמו אמהות רבות במקלט, היא מטפלת ללא הרף בבנותיה: מחזיקה אותן, מרגיעה אותן, דוחקת בהן לאכול. אפשר לראות איך הילדים האלה נרגעים מהקרבה של הוריהם, איך הם נצמדים לרגלי מכנסיים מאובקות, מרימים את הידיים כדי להרים אותם ולנדנד אותם. למרות התשישות והטראומה שלהם, ההורים כאן מותאמים כל הזמן לצורכי ילדיהם. זה מראה שמדגים את האכזריות שבהפרדת משפחות מלכתחילה.
הבנת טראומה
יש רבים מאיתנו שנפגעו מאירועים טראומטיים ושחלימו, לפעמים בעזרת טיפול, לפעמים לגמרי. היכולת שלנו לנהל חוויות אלה תלויה הן באופי הטראומה (כל דבר מפחד זה לא מתממש לחוויה מסכנת חיים) ולפגיעות היחסית שלנו כאשר היא קורה.
לדוגמא: מבוגר בריא נפשית עם מערכת תמיכה טובה עשוי לעמוד בטראומה בינונית עם מעט תופעות לוואי; סיכוי קטן יותר לילד צעיר שכבר עבר מסע מלחיץ, שגופו ומוחו עדיין מתפתח. הילדים שנלקחו למשמורת יישוב הפליטים (ORR) ממשיכים לחוות מה אנשי מקצוע יחשבו לטראומה קשה, ובמקביל יש להם את המשאבים הכי מעטים להתמודדות. זו הסיבה שההשפעה על מוחם וגופם צפויה להיות חמורה ומתמשכת, אפילו קבועה.
הנה הסיבה: בני אדם מתוכנתים להסתמך על המראה, הריח והמגע של הוריהם כראשון ניסיון של בטיחות ואבטחה, ובהמשך, כעיקר הנוכחות המקלה, המרגיעה, בעת סכנה או כאוס. אפילו עבור ילד בטוח ומוגן אחרת, אובדן הורה נחווה כטראומה. מספיק לחוות אובדן במצב של חוסר היכרות ולחץ כדי לגרום לכל ילד להיכנס לפאניקה. אנה פרויד (פסיכואנליטיקאית ילדים ובתו של זיגמונד) גילתה שילדים הועברו באוויר ממחנות ריכוז במלחמת העולם השנייה. בקלות רבה יותר מטראומת המלחמה מאשר עשו מאובדן הוריהם.
קשורים: הכירו את הנשים המגינות על ילדים מהגרים על גבולנו
אבל הילדים האלה בגבול האמריקאי לא איבדו רק את הוריהם. הם הוסרו מהם ללא אזהרה, הסבר או יכולת להיפרד. הם היו לעתים קרובות שולל ללכת עם זרים. הם מועברים מ מקום לא מוכר למקום אחר בחברת ילדים אחרים במצוקה, צורחים ובוכים. ברגע שהם מגיעים ליעדם, רובם נעולים ומותר לצאת החוצה לפרקי זמן קצרים בלבד, לפעמים לא יותר מפעם אחת ביום; לחלק יש על פי הדיווחים סוממו בניגוד לרצונם (וברור, ללא הסכמת ההורים). עובד לשעבר במקלט אחד כזה אמר ל ל.א טיימסשנאמר לצוות לאסור על הילדים לחבק זה את זה, אפילו אחים. זה לא אנושי, וגם הפגיעה הברורה מאוד של הילדים.
אין דרך להתמודד
מקובל הדרך לעבד טראומה היא סיפוראו חיבור אירועים לנרטיבים קוגנטיים. אנשים מסתמכים על זה כמנגנון הגנה בכל מיני מצבי לחץ, אבל זו מיומנות שמתפתחת ככל שמתבגרים. ללא יכולת זו להבין את העולם הסובב אותם, ילד קטן חווה טראומה ככאב טהור ומנותק ללא הקשר: שרירותי ובלתי אסור, חסר משמעות. זה מעמיק פאניקה שיכולה להציף לחלוטין את יכולת ההתמודדות שלהם. החמרה זו, ילדים תופסים את הזמן באופן שונה ממבוגרים. שעה מרגישה כמו יום, שבוע כמו חודש, ואירועים נוראיים בלתי נתפסים יכולים להרגיש אינסופיים.
לאחר מכן, אם כן, מעט הגנות פנימיות להגנה מפני חוויה זו של כאב אקראי, קיצוני וממושך, מערכת הילד הקטן מתקלקלת, הן פסיכולוגית והן פיזית. הרגשות הם גולמיים ולא מאופננים. הילד נמצא במעין נפילה חופשית מסויטת עם שתי תוצאות סבירות: להביע את כאבם באמצעות התפרצות-צעקות, זריקות על כיסאות ושולחנות, מכות בעצמן או באחרים, כמו על פי הדיווחים, רבים ממרכזי המעצר הללו- או להפסיק להרגיש ביחד: לסגור ולסגת מכל ניסיון, שלילי וחיובי, מתנתק.
ה סימפטומים פיזיולוגיים חריפים של טראומהשרבים מהם יכולים להימשך חודשים או שנים, הופכים את הילדים לפגיעים עוד יותר. כפי שראיתי בפרקטיקה שלי וכאן בגבול, ילדים והורים מדווחים לי על חוסר יכולת שינה, סיוטים תכופים כאשר הם עושים זאת, הימנעות משינה הנובעת מפחד מסיוטים או מהחושך לא ידוע. מדווחים גם כן תסמינים כרוניים של מערכת העיכול, תוצר של רמות מוגברות של הכימיקלים בגוף הנובעים באופן טבעי ממתח. ילדים אלה לרוב חסרי תיאבון ואינם מסוגלים להחזיק מזון. לעתים קרובות הם סובלים משלשולים. ילדים גדולים יותר נסוגים ומתחילים להרטיב את המיטה, עושים פיפי או עושים את צרכיהם במכנסיים. תסמינים גופניים אלה רק מעמיקים את חווית הטראומה של הילד; כאב והשפלה שמרכיבים פחד גווע.
רבים מהתסמינים המתמשכים יותר של טראומה יגיעו מפגיעה ישירה במסלולים נוירולוגיים: התוצאה של ההשפעה הורסת הנוירונים של התגובה הכימית של הגוף הצעיר לממושך בהלה. לילדים אלה יהיה קשה יותר ללמוד ולהצליח בלימודים. חברות ויחסים משפחתיים יסבלו כאשר רגשותיהם יישארו בלתי מוסדרים, קושי ביחסים חברתיים, דאגות אובססיביות ובעיות בריכוז. מחקרים הראו שחשיפה לטראומה מסוג זה יכולה לעקוף לצמיתות את ההתפתחות הקוגניטיבית והחברתית של ילדים, ולפגוע בסיכוייהם בהמשך החיים.
עשינו דבר נורא לילדים קטנים ותמימים כשחשפנו אותם לסכנות הפיזיות והפסיכולוגיות של טראומה קשה. אף על פי שאומללותם הניתנת לחיזוי הייתה צריכה להספיק כדי למנוע מדיניות כזו, הפגיעה הצפויה לטווח הארוך במוחם ובגופם גורמת לכך לזוועה אמיתית. מדובר באלפי אנשים שמסלול חייהם השתנה, שאולי לעולם לא יממשו את כל התקוות והחלומות שהוריהם הגיעו לאמריקה בחיפוש אחר. ובשביל מה? יותר חשוב - מה עכשיו? עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי לאחד מחדש ילדים אלה מיד עם הוריהם ולהציע להם תמיכה ושירותים ארוכי טווח בנזק שגרמה ארצנו. עלינו ללמוד גם מכך ולעשות כל שביכולתנו כדי להפסיק לתת להיסטוריה ההרסנית לחזור על עצמה.
וידיאו: כמעט 2,000 ילדים נפרדו ממשפחותיהם במהלך התמודדות עם גבול טראמפ
*השם השתנה.
איימי כהן, פסיכולוגית ילדים ומשפחות שהוכשרה בהרווארד, עבדה עם אוכלוסיות ילדים פגיעות וטראומות ביותר בעיר הפנימית, אפלצ'יה, אולם לנוער ודרום סודן. היא מכהנת במועצה לייעוץ רפואי של המרכז הלאומי לחוקי נוער וחיה ועובדת בלוס אנג'לס.