הרבה לפני שהשטן לובש פראדה, הסרט האיקוני הזה הסיר את המסך על תעשיית האופנה

במבט לאחור על 1994, השנה של בסטיילהלידה של, אם הייתי בוחר באירוע אחר שהיה לו השפעה מתמשכת על העולם של אופנה, זה חייב להיות יציאת יום חג המולד של סרט הודו המסובב של רוברט אלטמן, מוכן ל-Weaר.

מוּפתָע?

פוגע, מוגזם, וסתם מגונה, ה קולנוע א קלף בכל זאת הצליח להציק לעצבים עם הסטריאוטיפים שלו לפי מספרים של מקורבים בתעשייה, מהמעצב היומרני (ריצ'רד אי. גרנט) לצלם הסליזי (סטיבן רי) לכתב האופנה חסר המוח של הטלוויזיה (קים בייסינגר). מבקר הקולנוע רוג'ר אברט, בהתייחסו להסתערות בה הדמויות, תוך כדי סיבוב של שבוע האופנה, ממש צעד בצואה, התחיל את הביקורת שלו עם פנינה זו: "האמת היא שיש הרבה כלבלבים בפריז".

כמו כן, הסרט הסריח. וזה גם נתקע. למרות הטון המזלזל שלו - אפילו התואר נמחק מ-Pret-a-Porter ברגע האחרון - הניסיון של אלטמן לצלות את עולם האופנה כל האבסורד שלה חשף מבלי משים חוסר אמון חברתי גועש בתעשיית ההלבשה שתתפרץ, 25 שנה מאוחר יותר, לתהליך מלא. מַהְפֵּכָה. עדים לשינויים הגדולים שסוחפים את הענף כיום, כאשר בעלי העניין החשובים מרצים לאמץ את האתיקה סטנדרטים הודות לכך שהצרכנים מעמידים אותם באחריות למעשיהם, לסוג של אי-מוסריות אופנתית והתחמקות מוצג ב

"אופנת פריז", אומרת קיטי פוטר של בייסינגר בסצנה אחת, "היא שיעמום מרגש".

אבל באותה תקופה, אופנה הייתה בדיוק זה: עסק גדול, זוהר וצבעוני, עדיין לא מגה-תעשייה שתוגדר במהלך העשור הבא על ידי קונצרני יוקרה ענקיים גלובליזציה. הווילון לא הוסט כל כך רחוק כדי שהציבור הרחב יראה, לא מפריע השטן לובש פראדה יעשה יותר מ-10 שנים מאוחר יותר. ו מוכן ללבישה רק רמז על המתח של אותה תקופה קצת תמימה, קצת צינית, כמו הקווים בין המיינסטרים לבין האליטה החלה לטשטש והמונח "מותרות" יושם באופן נאיבי כמעט על כל דבר, מכוסות קפה ועד מחשבים.

בדיעבד, 1994 נראית ממילא כמו נקודת מפנה, כאשר מעצבים הפכו יותר מכוונים לחשיבות התפיסה הציבורית, לטוב ולרע. פגעי עידן האיידס החלו לדעוך, אך השימוש בסמים נמצא במגמת עלייה בתעשייה והזוהר של "הרואין שיק" באופק. למעשה, משהו של משיכת חבל התרחש מאחורי הקלעים על הקצוות האסתטיים, בין זוהר לגראנג'.

באופנה נוצרה תגובה נגד מראה ה"וויף" הרווח (וההרסני מבחינה מסחרית), והייתה קריאה מרוכזת בקרב עורכים וקמעונאים לחזור לתחושה הקלאסית של יוֹפִי, כפי שתועדה על ידי העיתונאית המוערכת איימי מ. ספינדלר פנימה הניו יורק טיימס השנה הזו. העורכים של אָפנָה ו הבזאר של הרפר, היא חשפה, דחפה במיוחד קמעונאים לקנות שפתון אדום, יהלומים ומעצבים רומנטיים יותר כמו ג'ון גליאנו בתגובה לקוראים מתוסכלים ולמפרסמים מודאגים.

"זה מסביר מדוע הדוגמנית קייט מוס, בעמדה הרגילה שלה השולטת מעל טיימס סקוור בג'ינס של קלווין קליין שלט חוצות, פתאום נראה הרבה פחות כמו ה-waif של השנה שעברה והרבה יותר כמו פטי הנסן בסביבות 1978", שפינדלר כתבתי.

בטלוויזיה, חברים הגיעה עם נוף שטוף שמש ואופטימי של עירוניים צעירים, בהשתתפות דמותה של ג'ניפר אניסטון, הטרנדית, רייצ'ל גרין, שתמשיך לעבוד אצל ראלף לורן. ובסרט הייתה חרדת ה-Gen-X חצי זכוכית ריקה של מציאות נושכת, עם ויקי מינר (ג'יין גארופאלו), הרואה בקידום למנהלת בחנות גאפ כסימן גבוה בקריירה שלה. המופע מה שנקרא החיים שלי הציע הצצה לנפשה של אנטי-גיבורה בתיכון כמו אנג'לה צ'ייס (קלייר דיינס).

זו הייתה שנה של רגעים סוריאליסטיים ולפעמים ניגודים מדהימים. קייט מוס וג'וני דפ הפכו לזוג. ליסה מארי פרסלי נישאה למייקל ג'קסון. הנסיך צ'רלס והנסיכה דיאנה אישרו את ענייניהם. חָצוּף הסתיים. בסטייל התחיל. ג'קי אונאסיס, כוהנת הזוהר הגדולה, מתה. קורט קוביין, בעל תהילת הגראנג', התאבד. רוב 1994 לא היה יפה, לא טוניה הארדינג או או.ג'יי. סימפסון או ליסה "עין שמאל" לופס, שהציתו זוג נעלי ספורט באחוזת אטלנטה של ​​אנדרה ריסון ושרפו אותה עד היסוד. ובכל זאת הרגעים האלה עדיין מהדהדים למרות העובדה שטלפונים סלולריים בגודל כיס רק הפכו פופולריים ולרוב העיתונים עדיין לא היו אתרים.

עוד לפני שחר הרשתות החברתיות, כל היללות שנוצרו נגמרו מוכן ללבישה, הן בתעשייה והן בחוץ, שיקפו סנטימנט שנראה נכון היום כמו אז: אנשים אולי אוהבים להתלונן על האבסורד שבאופנה, אבל הם גם אוהבים את האבסורד. לא בכדי הסרט של אלטמן כלל תצוגת מסלול שבה הדוגמניות לא לבשו כלום, וזה, לפחות, נחשב להצלחה קריטית.

לסיפורים נוספים כמו זה, הרם את גיליון ספטמבר של בסטייל, זמין בדוכני עיתונים, באמזון ועבור הורדה דיגיטלית עַכשָׁיו.