עד כמה שאני זוכר, אהבתי סיכות. אמא שלי לבשה אותם לעתים קרובות, אז גדלתי עם הרעיון שהם דרך מסוגננת ומהנה להראות את האישיות שלך. אבל רק כשהפכתי לשגריר ארה"ב באו"ם ב-1993 הבנתי שתכשיטים יכולים לקבל משמעות חדשה לגמרי.
אז, לא היו הרבה נשים שהיו חלק מהמשא ומתן הבינלאומי; למעשה, הייתי היחיד במועצת הביטחון כולה. הפסקת האש של מלחמת המפרץ הפרסי [ב-1991] תורגמה לסדרה של החלטות סנקציות, ותפקידי היה לוודא שהסנקציות יישארו. תוך כדי כך, ביקרתי את [הרודן העיראקי] סדאם חוסיין כמעט כל יום, מה שמגיע לו, כי הוא פלש לכווית וסירב לציית להחלטות.
פתאום יצא שיר בעיתונות העיראקית [בשליטה ממשלתית] שהשווה אותי לדברים רבים, ביניהם "אין כמוהו". נחש." זה הזכיר לי סיכת נחש שהייתה לי בבית, אז כשהייתי אמורה להיפגש שוב עם פקידים עיראקים, החלטתי שאעשה זאת. תלבש את זה. כשיצאתי מהפגישה, היה צרור עיתונאים, ואחד מהם שאל למה אני עונד את סיכת הנחש. כשהמצלמות התקרבו, חייכתי ואמרתי שזו רק הדרך שלי לשלוח הודעה.
ואז חשבתי, טוב, זה יכול להיות מעניין. תמיד אהבתי תכשיטי תלבושות, אבל לא עלה בדעתי שסיכה יכולה לשמש גם כסמל דיפלומטי עד לאותו רגע בדיוק. אז התחלתי לקנות עוד.
בימים טובים, כשרציתי להקרין שגשוג ואושר, הייתי שם על עצמי שמשות, פרת משה רבנו, פרחים ובלוני אוויר חם שסימנו תקוות גדולות. בימים רעים, הייתי מגיע לעכבישים וחיות טורפות. אם ההתקדמות הייתה איטית יותר ממה שאהבתי במהלך פגישה במזרח התיכון, הייתי עונד סיכת חילזון. וכשעסקתי באנשים מטומטמים, שמתי סרטן. שגרירים אחרים התחילו לשים לב, ובכל פעם ששאלו אותי מה אני עושה בכל יום נתון, הייתי אומר להם, "תקראו את הסיכות שלי".
- מדלן אולברייט
"כשעסקתי באנשים מטומטמים, שמתי סרטן."
- - מדלן אולברייט
כשהפכתי למזכיר המדינה [ב-1997], הפכתי להיות יותר מכוון בדרך שבה השתמשתי בסמליות של הסיכות שלי. ייצגתי את ארצות הברית, אז היה חשוב שאראה מכובד, אבל אהבתי גם להתלבש כמו אישה, והסיכות עזרו להחדיר קצת הומור, אישיות ומסרים למה שהיו רציניים מאוד פִּי. ואני חייב להודות שהיה לי מאוד כיף עם זה. במיוחד מנסה להבין באיזו מידה ההודעה שלי התקבלה.
מאחורי כל בחירה היה סיפור. לבשתי דבורה כשדיברתי עם [נשיא הרשות הפלסטינית] יאסר ערפאת, כי דבורים עוקצות והייתי צריך להעביר מסר חד. וכשגילינו שהרוסים הטרידו את מחלקת המדינה, עשינו מה שדיפלומטים עושים, כלומר דמארשה מוסקבה. אבל בפעם הבאה שנפגשתי עם שר החוץ הרוסי, ענדתי סיכת חרקים ענקית, והוא ידע בדיוק למה אני מתכוון.
לפעמים הסיכות שלי עצמן היו הופכות לחלק מהשיחה. גם המלכה אליזבת השנייה עונדת סיכות, ומכיוון שיש לנו את זה במשותף, שלחתי לה פתק על כך. אבל הייתה פעם אחת שבאמת עשיתי טעות עם משהו שלבשתי. זה היה קשור לתמונה מצחיקה שצולמה של הנשיא [ביל] קלינטון, שר ההגנה ביל כהן ואני בחדר הירוק במלאת 50 שנה לנאט"ו [ב-1999]. עשינו את המחוות "לא לראות רע, לא לשמוע רע, לא לדבר רע", ולמרות שנראינו כמו משוגעים, התמונה הסתיימה ב זְמַן מגזין.
מאוחר יותר, נתקלתי בסיכה של שלושה קופים שעושים את אותה מחווה, אז החלטתי שאני הולך לענוד אותה כשנסענו למוסקבה בשנת 2000 לכנס פסגה. כשנכנסנו, הנשיא [ולדימיר] פוטין אמר לנשיא קלינטון, "אנחנו תמיד שמים לב אילו סיכות עונדת השר אולברייט". ואז הוא פנה ל אותי ושאלתי, "אז למה אתה לובש את הקופים?" בשלב זה אמרתי, "כי אני חושב שהמדיניות שלך בצ'צ'ניה היא רעה". הוא כעס, לתמיד סיבה. והנשיא קלינטון הביט בי ואמר, "יצאת מדעתך? אתה הדיפלומט הראשי של אמריקה, ופשוט פישלת את כל הפסגה".
זה לא הלך טוב, אבל רוב האנשים הגיבו בחיוב לאותות ששלחתי. אחת הסיכות האהובות עלי הייתה יונת זהב שנתנה לי לאה רבין [אלמנתו של ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, שנרצח ב-1995]. התחלתי ללבוש את זה בכל פעם שנשאתי נאומים על המזרח התיכון. מאוחר יותר, כשהייתי בירושלים, היא שלחה שרשרת שעליה היו יונים מזהב עם פתק שכתוב עליו "צריך יותר מיונה אחת כדי לעשות שלום במזרח התיכון".
היו כל כך הרבה דברים משמעותיים אחרים במהלך השנים - הנשר הבציר שלבשתי כשנשבעתי את התפקיד כמזכיר המדינה, הזברה I לבש עם [הנשיא] נלסון מנדלה בדרום אפריקה, את סיכת האמטיסט היפה שניתן לי על ידי איש שירות צבאי בדימוס שזכה בשני לבבות סגולים. יש לי גם סדרת סיכות שחוגגות בעיות נשים. האחת היא סיכת תקרת זכוכית שיש לה סמליות ברורה. זה חשוב לי, לא רק עבור הדברים שהצלחתי לעשות [כמזכירת המדינה הראשונה], אלא גם לבשתי את זה כאשר המזכירה [הילרי] קלינטון התמודד לנשיאות [בשנת 2016]. היא מציגה את תקרת הזכוכית במצבה האידיאלי - שהיא מרוסקת.
אנשים שואלים לעתים קרובות כמה סיכות אספתי, ואני באמת לא יודע. היו יותר מ-200 בתערוכת הסיכות שלי במוזיאון לאמנויות ועיצוב [בשנת 2009]. ומאז אנשים נתנו לי כנראה עוד כמה מאות. עם כל מה שקורה בעולם, אני עונד את סיכת פסל החירות שלי הכי הרבה לאחרונה כי יש צורך גדול שנהיה נדיבים באיך שאנחנו ברוך הבא אנשים למדינה הזו עכשיו. לבשתי גם גלובוס עם מלאך יושב עליו, שמצביע על האחריות שיש לכולנו זה כלפי זה כעולם.
אחת הסיבות העיקריות שהתחלתי לענוד סיכות היא שתמיד רציתי להפוך את מדיניות החוץ לפחות זרה. הסיכות הן משהו שאנשים יכולים להזדהות איתו שלא נשמע כמו ספר לימוד. ובגלל זה אני תורם אותם כעת ל- המוזיאון הלאומי לדיפלומטיה אמריקאית במחלקת המדינה. עבורי, הם תמיד היו רק דרך שיכולתי לתקשר עם אנשים. מי ידע שחפץ דומם קטן יכול לומר כל כך הרבה.
הספר של אולברייט קרא את הסיכות שלי: סיפורים מקופסת התכשיטים של דיפלומט זמין כעת.
לסיפורים נוספים כמו זה, הרם את גיליון נובמבר של בסטייל, זמין בדוכני עיתונים, באמזון ועבור הורדה דיגיטלית אוקטובר ה-22.
